חשבתם פעם כמה בחירות אנחנו עושים ביום? בוחרים לקום, בוחרים להעיר את הילדים, בוחרים לחייך, בוחרים להוריד את הכלבה, בוחרים לתת לילדה עוד דקה להיות במיטה, בוחרים לצאת להליכה, בוחרים לעשות טלפונים חשובים, בוחרים ללכת לפגישה, בוחרים מה לאכול בצהריים, בוחרים לקחת את הילד לחוג, בוחרים לעזוב את שני הילדים האחרים בבית, בוחרים מה לבשל לארוחת ערב, בוחרים באיזה פרצוף לקבל את בן הזוג כשהוא בא הביתה, בוחרים להכניס את הילדים לאמבטיה, בוחרים מה לראות בטלוויזיה, בוחרים איך להגיב בכל רגע וכל שנייה, בוחרים לקרוא את הכתבה הזו, בוחרים, בוחרים, בוחרים.
אבל אין בחירה שעומדת בפני עצמה. מאחורי כל בחירה נמצאת הנחה, וזו מושתת על אמונה. כן, מאחורי כל הבחירות הללו עומדת מערכת מסועפת של אמונות. אמונות שצברנו במשך החיים (או שמא נכון יותר לומר -- בראשיתם של החיים), מה שבאופן די מפתיע לא מפריע לנו לתת להן להיות המושכות בחוטים.
יש לנו אמונה בנוגע לכל דבר ועניין: יש לנו אמונות על העולם, אמונות על עצמנו ואמונות על הסובבים אותנו. בגדול יש לנו גם את האמונה שקודם כל היתה התרחשות שהביאה אותנו להסיק מסקנה, ורק לאחר מכן לקבע אמונה. רק שבפועל זה בדיוק הפוך -- קודם כל היתה אמונה ואחר כך הוכחנו אותה, ונמשיך להוכיח אותה עד שנצליח לשנות אותה (במקרה הטוב) או עד שניקח אותה עמנו לקבר (במקרה הרע).
יש לנו אמונות שעוזרות, אמונות שמניעות, ואמונות שעוצרות ומונעות. יש אמונות פרטיות ואמונות קבוצתיות, כאלה שאמרו לסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא שלנו ועד היום הן תופסות, כמו "החיים זה לא פיקניק", "בשביל כבוד צריך לעבוד" ו"כסף לא גדל על העצים".
למרות שאני בטוחה שיש אנשים שעבורם כסף דווקא כן גדל על העצים, כי זו הפרנסה שלהם, ולאחותי היה פעם בוס שאמר לה שבארגונים יש כסף על הרצפה, והיא כמובן מצאה. היופי הוא, שיש לנו את היכולת למצוא הוכחה כמעט לכל אמונה. אם אני בוחרת להאמין שזה אפשרי -- אני צודקת, ואם אני בוחרת להאמין שזה לא אפשרי -- אני גם צודקת. אם אני חושבת שיש לי את כל מה שאני צריכה ממש פה ממש עכשיו -- אני צודקת, ואם אני חושבת שאין לי את מה שאני צריכה אני גם צודקת.
השאלה היא מה האמונה שמניעה. הדרך לשנות את חיינו היא להתחיל להכיר ולשנות את מערך אמונותינו, ובכל פעם שנשנה עוד אמונה תיפתח בפנינו מציאות חדשה.
