נשיא המדינה לשעבר הוא אנס. משה קצב (צילום: עמית מגל)

כשהילד שלי היה בן 3 הוא אמר את המשפט "הגוף שלי ברשותי". הסתכלתי על הזאטוט עם התלתלים הבלונדיניים והפנסים הכחולים ולא הייתה מאושרת ממני. נכון שהוא אמר את זה כי באותו רגע לא בא לו להתקלח ונכון שהיה יותר קל אם הוא היה פשוט נכנס למקלחת והסיפור היה נגמר, אבל משהו בנחישות שלו כבש אותי.

אחרי שהשכבתי אותו לישון חשבתי לעצמי שהוא בר מזל. להיות בן 3 ולדעת שהגוף שלך הוא רק שלך זאת מתנה. כשאני הייתי בגילו לא העליתי על דעתי שזו בכלל אופציה, אולי זו אחת הסיבות שבגללן בגיל 9 חרב עלי עולמי.

לאורך יותר מדי שנים נשמרה כאן שתיקה רועמת סביב הנושא של אונס ותקיפה מינית. מין בכלל הוא אחד הנושאים שעטוף בטאבו לא מובן ואני חושבת שהגיע הזמן להתחיל לתת לו מקום ראוי: לדבר על הזכות שלנו בטריטוריה הזאת שנקראת גוף.

אצלנו בבית, למשל, לא דיברו על מין ולא על כל דבר שעלול לעורר אסוציאציה שקשורה אליו. ככה זה בוורשה, השטיח מלא בגבעות של מה שמטאטאים מתחתיו. זה כמו הילדים הקטנים ששמים ידיים על העיניים ובטוחים שאף אחד לא רואה אותם. זה מתוק כשאתה מסתכל על פעוט בן שנתיים, אבל מטריד כשאנחנו מעבירים את הדפוס הזה לחיינו הבוגרים.

נשיא מדינה לשעבר הוא אנס

בקיץ 2010 היה לי העונג להיות חלק מרביעיית נשים שהפיקה עצרת בתל אביב: "ילדים וילדות אינם הפקר" היה שמה ומטרתה הייתה לתת במה פומבית ולגיטימית לזעקה של ילדים וילדות, נשים וגברים שגופם היה להפקר. אל רחבת המוזיאון הגיעו אנשים שבאו להביע תמיכה, קורבנות אונס ותקיפה מינית וביניהם היו כאלה שעבורם הייתה זו חשיפה ראשונה אחרי שנים של דממה אילמת. בעיני זה היה הניצחון האמיתי ואם יש ארון גם לקורבנות האונס, באותו קיץ הוא נפתח.

חלפה קצת יותר משנה ולפני כשבוע קבע בית המשפט שנשיא מדינה לשעבר הוא אנס. מהרגע שנחשפה הפרשה היו אינסוף ניסיונות להכחיש, לסלף, לשקר ולטמטם את הציבור בגיבוב לא שפוי של טענות. ביום שנחרץ דינו של קצב חייכתי. לא מתוך שמחה לאיד, שמחתי כי זה תקדים שגם אדם שייצג אותנו כמדינה כלפי העולם ישלם על פשעיו.

זה לא רלוונטי מה אתה עושה בחייך ואיזה תפקיד אתה ממלא. מה שהכי רלוונטי הוא שכשעומד מולך אדם אחר -- קטין או בגיר, זכר או נקבה – את כרטיס הכניסה לתוך הגוף שלו רק הוא מחזיק. אין לאיש את הזכות לכפות את עצמו, בצורה כזו או אחרת, על מישהו ולא משנה מה הנסיבות, אם בכלל יש כאלה.

הדרך עדיין ארוכה

יש עוד דרך ארוכה לעשות עד שנגיע אל המנוחה והנחלה. יש יותר מדי תיקים שנסגרים בפרקליטות עוד בטרם הגיעו למשפט, הרבה מדי אנשים חוו חקירות משפילות וויתרו על תלונה כי המחיר גבוה מדי, כי אין ודאות שאם אתלונן מישהו באמת יקשיב לי, ייקח אותי ברצינות ולא יתחקר אותי כאילו אני הפושעת.
אבל זו חצי הכוס הריקה ואני בוחרת לראות את מה שמלא.

כשהחלטתי לכתוב הייתה לי רק משאלה אחת: שאם ילדה, נערה או אישה שעברה חוויה דומה תקרא את המאמר הזה והוא ייתן לה כוח לצאת החוצה עם הסיפור שלה – אני עשיתי את שלי. חלק משמעותי בתוך התהליך המורכב של התמודדות עם חוויות קשות כאלה הוא היכולת לדבר עליהן. זה הצעד הראשון ומי כמוני יודעת כמה הוא מפחיד.

לא רואים עלייך

כשאת לבד בתוך הסיפור הזה נדמה לך שאף אחד לא יכול להבין. האמת שזה נכון. להבין ממש יכול רק מי שעבר את החוויה וזה נכון לגבי כל טראומה. עדיין יש הקלה מאד גדולה כשהסיפור הזה יוצא החוצה ואפשר לאוורר אותו.

בזה בדיוק עוסק סרטה של מיכל אביעד, "לא רואים עלייך", שחושף את סיפורן של שתי נשים, שנאנסו על ידי אותו אדם. שמו של הסרט הוא בדיוק הדבר עצמו; זו תגובה שמשותפת לאנשים רבים שכאשר הם שומעים את הסיפור שלך משיבים ב"מה באמת? לא רואים עלייך".

לא מסתובבות עם שלט. מתוך הסרט "לא רואים עלייך" (צילום: קלמית אשכנזי)

נכון, לא רואים עלינו, כי אנחנו לא מסתובבות עם שלט ואין לנו נוצות מיוחדות בכובע. הפצע קיים, הוא שם. אפשר לרפא אותו עד גבול מסוים, אפשר להתפייס איתו וללמוד לחיות עם ההשלכות שלו, אבל הוא תמיד יהיה שם. החוכמה היא ללמוד לנהל את הטראומה ולא לתת לה להמשיך לנהל אותנו.

מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.

לפוסטים קודמים של מונה ניר גלעד:

לאתר מהות החיים