(צילום: dreamstime)
אני לא חושבת שצייתנות עיוורת נמצאת בראש רשימת התכונות שלי, אבל כשניצבים מולי האנשים עם החלוקים הלבנים, אני מיד הופכת לחיילת ממושמעת. לא, אני לא כותבת אליכם מקן הקוקייה. אני סתם בהיריון.
לא רק אחיות, גניקולוגים, מזכירות רפואיות והחבר'ה ממוקד זימון התורים מנהלים את חיי בימים אלה. היריון, למי שעדיין לא ניסה, הוא עסק ציבורי, כמו חברה שנסחרת בבורסה. עניין שבין האם לעובר? בין האם לבין האב? הצחקתם אותי. ברגע שמזהים את סימני האמהות הראשונים מצטיירים על פנייך, וזה יכול להיות הרבה זמן לפני אותו מפגש מסעיר שבין זרעון לביצית, את נשטפת בנחשול של עצות, הפחדות, עובדות בלתי ניתנות לערעור והצעות לשופינג.
המורה-לשעבר ליוגה הדירה שינה מעיניי אחרי ששכנעה אותי שבגלל המבנה הלא איינגרי של עמוד השדרה שלי אסבול מכאבי גב תחתון איומים. חברות הציעו להתכונן לבחילות ולא לטרוח לנסות לאכול בחודשים הראשונים. רק מהסיפורים האלה התחשק לי להקיא. חברות של חברות דיווחו על פסים על הבטן וכתמים על הפנים, חשקים מוזרים, עצירות מלחיצה, צרבת בוערת ועייפות תהומית. עיתוני נשים ומגזינים לענייני הורות סיפרו על גירודים, כאבי שיניים, ורידים ברגליים, אף סתום והתכווצויות שרירים.
אם הייתי מקשיבה לכל זה, חללי האחסון בדירתי, ממגירת הגרביים ועד הבוידעם, היו מתפקעים משקדים, ג'ינג'ר, תה סרפד, קרקרים יבשים, שמני עיסוי, תחתונים בלי גומי, ספרי עזרה עצמית, מולטי-ויטמינים ומסטיקים.
הליכה אל הלא נודע
בסופו של דבר הגב לא כאב, האוכל נכנס אל הבטן, נשאר בתוכה ואף יצא בדרך הרגילה. הפנים לא הוכתמו והשרירים, בלי להתכווץ, נשאו בדממה את המשקל ההולך ומצטבר. מה שלא סיפרו לי זה, שבניגוד לכתמים על הפנים, אני אכתים לעצמי את כל החולצות, אולי גם אמצא רסיסי אבוקדו בחזייה, ואבין אחת ולתמיד עם אילו דרישות אקרובטיות צריכים להתמודד יום-יום אנשים כרסתנים בזמן הארוחה. גם על דליפת הזיכרון לא אמרו לי כלום. או שאמרו ושכחתי.
אז רגע, איפה היינו? אה, כן בצייתנות. היריון, בעיקר ראשון, הוא הליכה אל הלא נודע. לכן קל כל כך לוותר על החשיבה העצמאית ולתת לעצמך להיסחף בשטף המידע המבלבל, הפקודות וההנחיות. כתבת מגזין שמציעה להחזיק סטוק של קרקרים בשידת הלילה זה דבר אחד, אבל אחות היריון שדוחקת בך למלא שאלון על דיכאון ורופא שמפנה אותך לבדוק כל שבועיים את אורך צוואר הרחם, זה כבר דבר אחר.
כשאת אישה בריאה וההיריון תקין, אינפלציית הבדיקות וההמתנה לתוצאותיהן מצטברות אט אט לנטל מעיק. הן מעיקות על חשבון הטלפון, על הזמן הפנוי, על מיכל הדלק, על הארנק ובעיקר – במקום להרגיע את ההורים המצפים, רק מעלות את רמת הסטרס. אם את נכנעת ועוברת את כל הבדיקות, תמצאי את עצמך ממתינה בחוסר שקט לתור או לתוצאה של עוד בדיקת דם. אחר כך תתבונני בטורי המספרים שנפלטו ממחשבי קופת החולים ותנסי להיזכר: האם T3-Free 4.5 mlU/L זה טוב או רע, לעזאזל?
אם היו לך ביצים לדלג על עוד סשן של ג'ל על הבטן, דקירה בזרוע, השתנה על מקלון צבעוני או חיטוט מסוג אחר, תיאלצי להתמודד עם הרמות גבה במקרה הטוב ועם טונים נוזפים קמעה במקרה הטוב פחות.
הבעיה היא חוסר האונים
מאז אותו יום רחוק שבו שוטר ושוטרת מ"צ, עילגים אך מנומסים, רשמו לי דוח על גריבת גרביים עם הדפס, אני קצת חוששת מאנשים עם מדים. אולי זאת הסיבה שנשמעתי לכל הוראות הצוות הרפואי, והיו לא מעט כאלה. לא בגלל שמשהו לא היה תקין.
בתחילת ההיריון הופניתי בטעות (ככה אמר הדוקטור) למרפאת היריון בסיכון גבוה. אבל מכיוון שכבר הייתי שם, הרופא -- ללא ספק איש מקצוע מצוין וגם בנאדם נחמד -- החליט לכסות אותי ואותו מכל הכיוונים. כך מצאתי את עצמי מתמרנת באמצעות הטלפון והאינטרנט בין שביתת הרופאים לבין יומנים מלאים, מתגלגלת מבדיקה מיותרת אחת לשנייה, מקטרת ומקנאה קצת באב לעתיד, שלא צריך לחשוף בבדיקות דם כמה עוגיות אכל בשבוע שחלף ושום אחות לא תביט בכפות רגליו ותציע לו להימנע מזיתים.
הבעיה האמיתית היא לא בזבוז הזמן או הטרדה שכרוכים בריטואלים האלה. הבעיה היא חוסר האונים. מישהו אחר מנהל לנו את ההיריון ואת הלידה שבסופו (ובהמשך גם את גידול הילדים, השמירה על הבריאות, ההזדקנות של ההורים ואחר כך של עצמנו). אחרי 40 שבועות של אה-באמת-היריון-זה-לא-מחלה, נשים מגיעות לחדר הלידה, מפקירות את הווריד למזרק, מבקשות אפידורל, נשכבות על הגב ומצפות שהרופא והמיילדת יעשו עבורן את העבודה, יוציאו כבר את התינוק החוצה. מזל שאת השם לא צריך לבחור תחת פיקוח רפואי.
אני לא יודעת מה יתרחש במקרה שלי, ומזכירה לעצמי שבסופו של דבר, לידה היא רק יום אחד במסע רב שנים של גידול צאצאים. גם היא וגם תשעת הירחים שקודמים לה הם לא יותר מפסיק בהשוואה לאורך הזמן ולגודל המשימות שמצפות להורים מהרגע שהם יוצאים עם סלקל עמוס בעולל מייבב משער בית החולים. אבל המבוא המייגע להורות – היריון שמעוצב על ידי הממסד הרפואי, אנשים זרים וחברות שמנסות למכור לך מוצרים מופרכים אחרת תצאי אמא רעה וקמצנית – עלול להתוות גם את המשך הדרך.
חוץ מלהחליף חיתול דולף בעיצומו של לילה ללא שינה, האתגר הוא להמשיך לבטוח במי שאת גם אחרי השינוי הגדול בחיים. או פשוט לגדל ביצים.
פוסטים נוספים של שחר שילוח:
