(צילום: dreamstime)
בזמן האחרון אני חושבת יותר ויותר על הזיקנה. קצת מוזר שדווקא אני אומרת את זה כי המילה הזו היתה סגורה במגירה צדדית בארון המושגים שלי ורק לאחרונה הוצאתי אותה בזהירות לאוויר הפתוח ובהססנות מה התחלתי להודות, מול עצמי קודם כל, שהיא ואני מנהלות סוג של דיאלוג.
האמת שהדיאלוג הזה קצת מוזר, כי זיקנה היא סוג של סמל טבעי לסיום החיים. מה לי ולזה? אני מלאת חיות ושמחה, פעילה ותוססת, כובשת בקלות רחבות ריקודים ועדיין נהנית מנדנדה משובחת בגן שעשועים.
ובכל זאת, בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי חושבת עליה. ממקום של הדחקה וחוסר רצון אפילו לדבר עליה עברתי לאט וכמעט בלי ששמתי לב למקום שבו אני מוכנה להסתכל עליה ולבחון מה היא גורמת לי להרגיש ואיזה תחושות היא מעוררת בי.
לקבל באהבה את סימני הגיל
אחת התמונות שתמיד מרגשות אותי היא לראות זוג זקנים מטיילים יד ביד. המראה הזה תמיד גרם ללב שלי להתרחב. עדיין, לצד כל הרומנטיקה שבזיקנה חי בתוכי פחד קטן שבדרך כלל יושב לו בשקט בפינה ובשבועות האחרונים התחיל להשמיע קולות ולבקש תשומת לב.
תמיד כשאמרו לי שאני נראית צעירה לגילי זה החמיא לי ושמר עלי מוגנת מפני האיום הזה, שיום אחד גם אני אהיה זקנה. הסתכלתי על נשים שמותחות פה ושם, מרימות חלקים שנפלו ואמרתי לעצמי שאני הולכת עד הרגע האחרון עם מה שנתן לי אלוהים. היתה לי פעם חברה שאמרה שכל קמט מספר סיפור משלו על משהו שקרה לה בחייה ושאם היא תמתח את הקמטים, הסיפורים כבר לא יהיו שם. התחברתי מאד לגישה הזו והחלטתי שאני אקבל באהבה את סימני הגיל ולא אקח חלק במירוץ להיראות צעירה יותר.
ככל שעובר הזמן מפחיד לחשוב על הזיקנה, כי זה כמו להודות שהחיים ייגמרו מתי שהוא וזה מפחיד. אז נכון שלמות אפשר בכל גיל וזה קורה כל הזמן, אבל כל עוד אנחנו חיים, המחשבה היא שנמות זקנים. אלא שאז קורה דבר מוזר – השנים חולפות, הזיקנה מתקרבת ואיתה הפחד.
ללא משברי גיל ה...
עד לפני שנה לא חשבתי בכלל על זה שאני מתבגרת ושיום אחד אהיה זקנה. כן, ידעתי שזה יקרה מתי שהוא, אבל איכשהו זה תמיד היה רחוק. אני זוכרת שלפני שני עשורים וקצת, רגע לפני שמלאו לי 30, אמרו לי שתיכף יבוא המשבר – משבר גיל השלושים. שמשהו קורה לך כשאת מגיעה לגיל 30. חיכיתי וזה לא בא.
זה היה עשור של תהפוכות בחיי: גירושים, חזרה לארץ, התאקלמות לא פשוטה, הורות יחידנית, שתפסה אותי בהפתעה וקשיים שמעולם לא חשבתי שיגיעו אל סף דלתי. בתוך כל ההתרחשויות האלה לא היה המשבר הזה שכולם דיברו עליו.
בעשור שאחריו, בתוך חגיגות ה 40 לחיי, התחילה תקופה חדשה: הילדים קצת גדלו והיה לי זמן להתחיל לחקור מי אני ומה בכלל אני עושה בעולם הזה. במשך תקופה ארוכה הייתי פעילה בסדנאות מודעות, למדתי רייקי ודמיון מודרך וגם משבר גיל הארבעים לא דפק לי בדלת.
עשיתי הסבה מקצועית, בחרתי לעשות את מה שאני הכי אוהבת וחציתי משברים, בלי לחשוב לרגע שאני הולכת ומתבגרת וכנראה שיום אחד גם אני אהיה זקנה. שמתי את זה רחוק ממני כי אנשים זקנים זה לא אני.
ובכלל, תמיד אמרו לי שאני נראית צעירה לגילי והעובדה שיש לי ילדים גדולים השאירה אותי צעירה תמיד. כשהלכתי איתם להופעות קצרתי מחמאות והרגשתי על גג העולם. אז נכון, הגנטיקה עושה לי טוב אבל עם עובדות לא מתווכחים.
מתה מפחד
בשבועות האחרונים אני פעילה במטה המאבק למען ניצולי שואה וכמו תמיד שום דבר לא באמת קורה במקרה. אם אני כנה עם עצמי לרגע, אז מלבד העובדה שמאז ומעולם הייתי מעורבת ופעילה חברתית תהיתי למה דווקא שואה ולמה דווקא עכשיו.
יש שם ללא ספק את הרובד האידיאולוגי, שמאמין שמכל רבדיה המבורכים של המהפכה החברתית המחאה של ניצולי השואה היא זו ששעון החול שלה הולך ואוזל במהירות הגדולה ביותר ואם לא נפעל עכשיו זה לעולם לא יקרה. עם זאת, אני מאמינה שמה שקורה לי בחיים הוא השתקפות של מחשבות ואמונות שלי וכנראה שהזמנתי את המחאה אלי.
למה? כי עכשיו אני מוכנה להסתכל לזיקנה לתוך הלבן של העין ולהודות אולי בפעם הראשונה שאני מתה מפחד. לא מהקמטים הפיזיים ומהגוף המתבלה אלא מעצם העובדה שיום אחד אני אגיד שאין לי כוח לעלות על עוד נדנדה או לכבוש עוד רחבת ריקודים. וזה מפחיד ועצוב ואנשים לא כל כך אוהבים לדבר על הפחדים העמוקים האלה, שיושבים בפנים ומרימים ראש מדי פעם.
"זה קורה" של אריק לביא
אז הנה, אני מודה שהזיקנה גורמת לי עצב לעיתים ואולי עכשיו אוכל להתפייס ולחיות איתה בשלום. אז גיל זה לא רק תפיסת עולם כמו שחשבתי פעם. נכון שחשוב לשמור על רוח צעירה ועל אופטימיות ושמחת חיים, אבל היום אני מבינה שחשוב גם להיות יכולה להודות שהיא קרובה יותר מפעם.
זה לא סותר את העובדה שאני נהנית כשבכל פעם, מיד אחרי שאני אומרת בת כמה אני, מגיע המשפט "באמת? את לא נראית". אז כן, זו מחמאה אדירה ואני מודה לאל כל יום כמעט על הדבר הקטן הזה, אבל עכשיו אני יכולה להגיד באותה נשימה "הזיקנה מתקרבת" ולא להרגיש שנגמר לי האוויר.
מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.
לפוסטים קודמים של מונה ניר גלעד:
