רגע של אתנחתא (צילום: dreamstime)
אני מנחשת שלצד המקלדת של רבים מכם מונח מה שמונח גם לצד המקלדת שלי. לא, לא עכבר. אני מדברת על כוס קפה. האם בחנתם פעם את מערכת היחסים שלכם עם המשקה השזוף הזה?
שלא כמו לחם, יין או גבינה, הקפה נכנס לתפריט המערבי ממש לא מזמן במונחים היסטוריים, מה שלא מנע ממנו להתברג חזק מאוד לעומק סיבי התרבות המוכרת לנו. במאה ה-15 לגמו אותו לראשונה באופן דומה לדרך שבה שהוא נצרך היום, זה קרה בעדן שבתימן (באתיופיה, שבה החל כנראה השימוש הקולינרי בצמח, היה נהוג ללעוס את הפולים, אבל אנחנו מדברים על שתייה).
רק במאה ה-16 הגיעו שקי הקפה הראשונים לאירופה, ובאיחור אופנתי של יותר ממאה שנים, גם לעולם החדש. חסרי המזל שבזכותם המשקה כה פופולרי היום הם העבדים שהזיעו במטעי הקפה ביבשת אמריקה ובכוח שריריהם הפכו אותו למצרך זמין, שממנו בטח לא טעמו מעולם.
כוס קפה היתה פרויקט
אני חושבת שימי הזוהר של הקפה היו דווקא בתקופה שבה היה קשה להשיג אותו, בזמנים שבהם גם מי שהזהב השחום היה בידיו לא יכול היה סתם כך להניח כפית גדושה של אבקה בספל, לשפוך מים חמים מהקומקום החשמלי, להוסיף סוכר ולסגור עניין בשתי דקות. כשהקפה היה יקר מציאות (וכמוהו גם הסוכר), לפני שהמציאו את הקפה הנמס וכשעדיין לא היו בבתים מקררים עם חלב בקרטון, שתיית כוס קפה הייתה פרויקט, או מדויק יותר -- טקס.
באופן שמזכיר את טקס התה היפני היה זה תהליך רב-שלבי שבשבילו חובבי הקפה פינו זמן ובעיקר תשומת לב, בשעה קבועה של היום. היה צריך לקלות את הפולים בטמפרטורה הנכונה, לטחון אותם ידנית, להמתין בסבלנות שהמים על האש ירתחו. מכיוון שהטירחה הייתה מרובה, היו שומרים אותה להזדמנויות קצת יותר חגיגיות משתייה גלמודה בעמידה ליד הכיור, כמו התכנסות משפחתית או הסבה רבת משתתפים עם אורחים חשובים. או שהיו הולכים לבית קפה, וגם זה היה סוג של טקס בימים שקדמו להמצאת שינקין.
עושים כבוד לקפה
טקס קפה מורכב ויפה נשמר עדיין בקרב בני העדה האתיופית המבוגרים, והוא שריד לימים שבהם המשקה המעורר לא היה סתם עוד "משהו חם" לשתות. הקפה, שנקרא בּוּנָה, הוא הקינוח המועדף לארוחה אתיופית והוא הרבה יותר מנוזל טעים. הטקס מתחיל בקליית הפולים על מחבת עד להשחמה. בזמן שזה קורה, כל אורח מתבקש לברך את בעלי הבית. אחר כך מניחים לפולים להצטנן, ובינתיים נהנים כמובן מהניחוח. עכשיו טוחנים את הכמות המתאימה למספר הנוכחים, מרתיחים את המים, מוסיפים להם את הקפה הטחון בעודם על האש (כפית וחצי לכוס), ומבשלים יחד. את הקפה המוכן שופכים לקנקן שנקרא ג'יבלה וממנו מוזגים לאורחים.
הטקס אינו מסתיים כאן, כי אצל האתיופים לא מפחדים מקופאין ושותים שלוש כוסות לפחות בשלושה סבבים, שנקראים לפי הסדר: אבול, טונה וברכה. בסבב השני מוסיפים מים רותחים לקנקן מהסבב הראשון ועל התהליך חוזרים גם בסבב הבא, כך שככל שמתקדמים הקפה הופך דליל יותר.
כן, פעם עשו לקפה כבוד. כשחושבים על זה, הלב מתכווץ קצת אל מול מכונות הקפה הסינתטי שעומדות במסדרונות מוארי ניאון במקומות נטולי מטבח או קפיטריה ולנוכח משקאות הקפה המתועשים שנחים בבקבוקי פלסטיק שקופים במקררי הפיצוציות. מי שבאמת אוהב קפה לא ייגע בהם לעולם, אבל אנשים פחות בררנים, שהדודא לקופאין תקפה אותם, יטביעו אפילו בהם את העייפות שלהם.
מתנה יומית לעצמנו
משהו בכל זאת נשאר מהטקסיות הקדומה גם אצל בני מערב מודרניים ותזזיתיים: הקפה של אחר הצהריים, שמסמן את סיומו של יום העבודה, רצוי עם עוגייה בצד. או הקפה של הבוקר, שבלעדיו אי אפשר להתניע את היום. או כוס קפה עם חברים בבית קפה שאותה לא סופרים במניין הכוסות היומיומי.
אותם שרידי טקסיות קיבלו תפנית מעניינת עם פריחתן של רשתות הקפה שמאפשרות לנו לצעוד ברחובות בין סידור אחד למשנהו, כשהיד לופתת כוס חד פעמית שבתוכה אמריקנו, הפוך או לאטה, ועל צדה החיצוני מתנוסס הלוגו של הרשת שלה בחרנו לשלם מחיר כפול ומכופל ממה שהייתה עולה לנו הכנת כוס קפה בבית. בשנה שעברה יצא בארצות הברית ספר מאת בריאנט סימון שנקרא Everything But the Coffee. סימון מנתח את הסיבות לכך שאנחנו מוכנים לעמוד בתור ולשלם ביוקר עבור משקה חם בכוס נייר ופלסטיק. קפאין הוא לא התשובה.
הקפה-לקחת הוא מתנה יומית שאנחנו נותנים לעצמנו, הצהרה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו את הפינוק הזה, הוא גורם לנו להרגיש מצליחנים. הרשתות מפמפמות את התחושה הטובה-גם-אם אשלייתית בכך שהן מציעות פולים אורגניים, קפה מסחר הוגן, תערובות למביני עניין, קידום מוזיקאים וסטייל בורגני ניחוח בגוונים חומים ועם ריח נעים במיוחד. ואנחנו באמת מרגישים מצוין עם כל זה, למרות שהכוס לא מתכלה ועל אף שהחלב בלאטה מגיע מפרות מסכנה במיוחד.
One more Cup of Coffee for the Road -- בוב דילן
אבל אל תטעו לחשוב שאני מציעה להפסיק לשתות קפה; גם אני אוהבת את המשקה החום. אני רק מאחלת לעצמי שכל כוס קפה שאני לוגמת באמת תהפוך לטקס קטן, טקסונצ'יק. אולי לא כמו הבונה האתיופי, אבל כן לאירוע זעיר של אתנחתא וטעם, תדלוק קפאיני ורגשי קצר לפני שאני שוב חוזרת להתנפל על המקלדת עם פירורי העוגיות שזרויים עליה.
פוסטים נוספים של שחר שילוח:
