(צילום: dreamstime)

יש לי שרשרת יפהפיה, שאני מאוד אוהבת, היא ארוכה ומורכבת מהרבה שרשראות דקות, שלהן נטייה להסתבך האחת בתוך השנייה. השבוע ענדתי אותה והיא הייתה מסובכת מהרגיל, קשורה ממש. לא התחשק לי להתחיל להתעסק איתה והיא נראתה לי יפה עדיין, גם במצבה הסבוך, אז הנחתי לה. עשר דקות מאוחר יותר הסתכלתי עליה שוב והיא הייתה מסודרת, כל שרשרת הייתה במקומה ולא ניסתה להתערבב עם חברתה. קסם.

לרגע, השרשרת שיקפה לי בדיוק את הדרך בה אני מתמודדת עם רוב הבעיות בחיי. התגובה האינסטינקטיבית שלי לבעיות היא שאני לא רואה אותן. ואם אני לא רואה אותן, כנראה שהן לא קיימות. לאקי מי. אין לי בעיות בחיים. אז זהו שלא. גם אני יכולה לפרוט בקלות את רשימת המכולת הבסיסית שיש למרבית האנשים בגילי, כאלו באמת לא חסר – מינוס בבנק, שכר דירה גבוה מדי, חוסר שעות שינה, עודף של שלושה ק"ג, לימודים ומשרה מלאה במקביל. ההבדל הוא שאני לא מרגישה שהן באמת מפריעות לי. מה ש"חסר לי" זה דאגות.

אני יכולה להבין איך לרוב האנשים הדפוס הזה עשוי להיתפס כהתנהגות קלת דעת, ילדותית ואף חסרת אחריות, כמו בת יענה הטומנת את ראשה בחול עד חלוף הסכנה. אבל אחד השיעורים החשובים שלמדתי מאבי הוא, שדאגה לא באמת פותרת את הבעיה. גם האדישות לא, אבל היא לפחות לא מדירה שעות שינה מעיני או מעמיסה מטענים על לבי. כשדברים מפריעים לי ויש ביכולתי לשנות אותם -- אני פועלת ומשנה, אך אם אין ביכולתי, האם באמת יעזור לי להיות מוטרדת לגביהם?

השרשרת תיפתח מעצמה

הרי אם אני טרודה ממשהו אני מנסה למצוא לו פתרונות, במקביל אני שוללת פתרונות אחרים. אני יוצרת בעצמי מעין סבך ביני לבין הבעיה בו יש תערובת של פתרונות אפשריים, מחשבות שליליות, דאגות ותסכול, ואז בהכרח לפתרון האמיתי לא יהיה מקום להיכנס. אז אני מעדיפה לשחרר. דווקא חוסר ההתעסקות נותן מרחב לפתרון להגיע אל הבעיה מבלי שאני והתודעה שלי נפריע לו בדרך. השרשרת תמצא דרך להיפתח בעצמה.

באותו השבוע בדיוק חגגתי את יום הולדתי במסיבה שמחה במיוחד, אחריה המשכתי למסיבה נוספת, שיכורה וטובת לב. כשהגעתי לשם גיליתי שעל הדרך כנראה שאיבדתי את תעודת הזהות שלי, בה היה גם כרטיס האשראי וקצת כסף. כששיתפתי את ידידי הטוב בתקלה הוא מיד הציע פתרונות מעשיים כמו לבטל את כרטיס האשראי. למען ההגינות אודה, שזהו אכן הדבר הנכון לעשות במצב, אך שילוב בין האדישות והשחרור הטבעיים שלי לבין כמות מכובדת של אלכוהול בדם, גרמו לי רק לצחקק ולומר "שטויות, מחר" ולהמשיך לפזז בנחת.

עשר דקות מאוחר יותר אני מקבלת טלפון מאמא שלי: "איבדת את תעודת הזהות?", שאלה. "מישהו התקשר ואמר שלא תדאגי, הוא מצא".

פוסטים נוספים של מיטל פנחס:

לאתר מהות החיים