רבנו.
מאז שהחבר שלי ואני עברנו לגור יחד היו בינינו ויכוחים, אבל הריב הזה, ביום שבת האחרון, היה הצורם מכולם. על הנושא שעמד בבסיסו כבר כתבתי כאן בעבר בהקשר אחר, אך מימדי התופעה, ההולכים ומתעצמים, לצד עצביי המתרופפים, הביאוני לעסוק בנושא שנית.
הכל התחיל כשקמתי בבוקר למראה מוכר מדי: הוא יושב על הספה בחברת מאהבת מסוג חדש – האייפד. כמעט מוזר שהבחנתי בו. אמנם גופו היה מונח שם, אבל ריק מנוכחות של ממש, כאילו המכשיר בלע אותו לתוכו. אני מקווה שתוך כדי כתיבת המאמר אבין לעומק מה יש בעיסוק המסוים הזה שמוציא אותי משלוותי במהירות מדאיגה, מכיוון שכך או אחרת, אצטרך למצוא דרך להתמודד עם התופעה שמימדיה רחבים ומתרחבים בכל רגע הרבה מעבר לקירות ביתנו המשותף.
המסכים נמצאים בכל מקום כל הזמן. רק בביתנו, שגודלו מסתכם ב-75 מטרים רבועים, ישנם לא פחות משמונה מסכים: שתי טלוויזיות, שני אייפונים, מחשב נייח, שניים ניידים ואחרון שללא ספק עוקף את כל השאר, מתהדר ביהירות בתפוח הנגוס – האייפד (להערכתי בחירת הלוגו אינה מקרית, ואולי יש בה כדי לקרוא תיגר על פרי עץ הדעת כרמז מתוחכם שמעתה, בעולם החדש, מקור הידע הבלעדי הוא אנחנו).
כלי אנטי חברתי
ואכן. האייפד מנגיש את כל הידע שבעולם במהירות ובאופן מפתה, יעיל ונוח. קל מאוד לתרץ את השימוש בו -- נגיעה קלה ואתה בפנים. אך באותה המהירות ובאותה היעילות אתה מותיר את כל מי שמסביבך בחוץ. המכשיר מציע גישה אל העולם כולו, אך באותה העת מנתק את המשתמש מהעולם האמיתי. בדומה לסיפור בראשית, לאכילה מפרי עץ הדעת הווירטואלי יש מחיר.
כי האייפד, מדהים ככל שיהיה, הוא כלי אנטי חברתי. בהיותו מיועד ליחיד הוא גומע בקלות יתרה את כל מאגר תשומת הלב של המשתמש בו.
לדעתי, יהיה הוגן מצד היצרנית, חברת אפל, למכור אותו בצירוף עלון שימוש כמו זה המצורף לתרופות: "שימוש יתר עלול לגרום להתמכרות. להרחיק מהישג ידם של ילדים. עלול להביא לפירוק מערכות יחסים".
"זה כמו לקרוא ספר", הוא טען באוזני. לכאורה, נכון, אבל בעצם לא. לספר יש סוף -- במוקדם או במאוחר הקריאה בו תסתיים. באייפד, השימוש מתחיל בנקודה אחת, אבל מסתעף לאינספור אפשרויות ומה שמתחיל ב"מותק, תביאי לי שנייה את האייפד", מתמשך לעד.
בנוסף, בספר יש דרך לדעת היכן הקורא נמצא; הוודאות הזו מבטלת את החשש, שבזמן שהוא שקוע במסך כדי לקרוא, הוא בעצם מצ'וטט עם ונסה 1132, שבזה הרגע העלתה לרשת פוסט מצולם. ונסה לא אמיתית בכל המובנים ולכן מבחינתי אין בה איום של ממש, היא דרך סתמית להדגים את תחושת הריחוק והזרות שאני חווה בכל פעם שהוא בוחר להיבלע לתוך המסך במקום, באותה השתוקקות, לשקוע במרחב הבלתי אמצעי בינינו.
עולם קר ומרובע
התפוח לא לבד. בנוסף לו יש בסלון ביתנו עוד שני מחשבים. הצפייה בבן זוגי עובר שדוד ממסך למסך, מצייר משולש דמיוני שמחבר בין אחד לשני כך שבכל פעם שאני רוצה לגשת אליו עלי לחצות את הקווים האלה ולהיכנס למתחם שאין לי חלק בו, מעוררת אצלי תחושה של עולם קר, מצומצם וכלוא בתוך מרובעים בגדלים משתנים.
אחרי שנרגענו והתפייסנו, ניסיתי לחשוב על דרכים יצירתיות לגרום לחבר שלי להעדיף אותי על פני התפוח מתוך בחירה חופשית. האתגר לא פשוט כי האייפד בשיא הכושר: הוא מהיר וחכם ממני בהרבה, חרוץ, יפה, מעודכן, דוהר קדימה בשחצנות ופועל עם תקציב שיווק, שאני לא אצליח להשיג עוד שלושה גלגולים. נדמה כי הוא בשיאו תמיד ולכן אין פלא שהוא עקף אותי. עוד לפני שהתחלתי תשו כוחותיי מהניסיון להמציא את עצמי בכל רגע כדי להתמודד מול המלבן הזה, דק מן הדק, טעון ובלתי נלאה.
המסכים כאן בלי כוונה להיעלם ואיך שהוא תמיד נמצא את עצמנו מולם: בין העבודה על המחשב, הצפייה בטלוויזיה והגלישה האובססיבית במכשירי אפל למיניהם -- פרקי הזמן בין המסכים הולכים ומתקצרים ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור את זה. ואולי הדבר משפיע על כל אחד מאיתנו: חיינו מתקיימים בעידן בו אנו נדרשים להיות יפים, מהירים, חזקים, מתחלפים, מרתקים, מחדשים, בולטים. ואם לא, אין לנו מקום.
לטובת שלום בית החלטתי ביני לבין עצמי שאני לא מתחרה עם התפוח יותר, אך עדיין מקונן בי רצון לצפות ביום אחד דמיוני בו יכבו כל המסכים וייחשפו כל הפנים. אני מתגעגעת לזמן אחר שהיה כאן לפני -- עולם ישן בגובה העיניים עם צוואר לא תפוס מעודף שימוש. עולם בו עוד לא היה מסך בינינו.
פוסטים נוספים של שמרית גאון:
