(צילום: dreamstime)
לפני כמה ימים התמוטטה ספריית הדיסקים שלי בסלון. זו ספריה עצומה, שקרסה תחת משקלה והתנתקה באחת מהקיר, בדיוק היכן שהפעוטה שלי ישבה חצי דקה לפני כן. שמעתי את הבום הגדול של הקריסה, בדיוק כשנכנסתי איתה לחדר כדי להכין אותה לטיול ערב בחוץ. כשיצאתי לסלון לבדוק מה קרה, חשכו עיני. הכל התנפץ. על הרצפה, על הרהיטים, על הלול, בתוך הלול. מדפים, מסמרים ושברי דיסקים התפזרו בכל עבר. כשעה אחר כך גם זכיתי לשיטפון שובב במטבח.
התחלתי לבכות. התמלאתי רחמים עצמיים על קבלת הפנים שהדירה החדשה אליה עברתי עשתה לי. לא רק שהילדה שלי יכלה להיפגע קשות, גם כל הבלגן הזה עכשיו. אז בכיתי והתעצבנתי ורציתי לרצוח משהו. ברקע, ידעתי שהיה כאן נס – הזזת הילדה שלי מלוקיישן הקריסה שניה לפני שהתרחשה. אבל לא נתתי לנס הזה להוביל: העצבים והבכי על מר גורלי, האפילו על הנס.
בכיתי לא רק על הקריסה ועל קבלת הפנים שלי הדירה. מה שקרה שם רק הדליק אצלי את כל הקשיים שלי ואת כל מה שטעון שיפור בחיי ושפך עליהם את כל התאורה שבעולם. באותם רגעים, לא חשתי שום חיוביות בכלום. הכל הפך לכתם מכוער אבל מואר חזק מדי. יצאתי מפרופורציות.
קושי ראשוני
למחרת, תחושת המועקה עוד שוטטה בתוכי. הרגשתי שהכל כבד עלי ואין אור בקצה. אפס אנרגיה. לא יכולתי להכיל אפילו מיליגרם נוסף של קושי. המיכל שלי התמלא עד הסוף.
ואז, רגשות אשם על זה שאני מזהה בי מרירות. חששתי שאהפוך להיות אמא שפופה ונטולת חיים, שלא מצליחה להכיל קושי. בשיחה עם חברה טובה, הבנתי שיש לי התנגדות יסודית לקושי ראשוני. מה הכוונה: שאלתי אותה למה לפעמים אני לא מצליחה להתמודד עם הקושי של ההורות ושל החיים שהשתנו לבלי הכר? אמרתי לה שהייתי רוצה להצליח להכיל את הקושי הזה בדיוק כמו כשאני יוצאת לריצה, בידיעה שזה קשה. או כמו שרוכב אופניים כמעט נופח את נשמתו בטיפוס בעליה ובכל זאת עושה את זה, מבסוט. עיצבנתי את עצמי באיפה ואיפה הפנימי שלי כשמדובר בקושי.
אז היא שאלה אותי: כשאת יוצאת לריצה, מניין את יודעת שיהיה קשה? עניתי לה: כי כבר רצתי בעבר ויש לי ניסיון. "אווווווווו" היא ענתה, "עשית את זה בעבר. ותרשי לי לשאול אותך עוד שאלה: כמה ילדים גידלת?" שאלה רטורית שלכם אתן את התשובה: מתגלחת על הילדה הראשונה וכנראה היחידה.
השוואה לא הוגנת
נדמתי לכמה רגעים. היא עלתה כאן על משהו. קושי שאני מכירה ומוכנה לו מול קושי חדש, שאין לי מושג איך צולחים אותו ובשביל מה. כשאני יוצאת לריצה, בכל רגע הגוף שלי צועק עלי שאפסיק עם המאמץ האווילי הזה, אבל הראש שלי יודע שיש תמורה: אני יודעת כמה טוב ארגיש אחר כך וכמה חשוב לי לרוץ, לגוף ולנפש. הראש מסכים לקושי, מכיל אותו ולכן הגוף לא מתנגד. לעומת זאת, אמא אף פעם לא הייתי וכל יום הוא פוטנציאל ללא מעט קשיים חדשים, שטרם התנסיתי בהם וטרם פלטתי את אנחת הרווחה של הסיפוק שבא אחרי הקושי. אפילו אין לי מושג אם היא תגיע אי פעם. אין לי מושג מה יגיע ואם הקושי יסתיים אי פעם.
ברגע שהבנתי שיש פער גדול בין שני סוגי הקושי: המוכר מול החדש, הפסקתי להתנגד. ההתנגדות נולדה במקום שהיתה השוואה, אבל ההשוואה לא הוגנת. אני לא יכולה לצפות מעצמי להתמודד עם קושי חדש בדיוק כפי שאני מתמודדת עם הותיק.
הורדת ההתנגדות, איכשהו, פינתה מקום במיכל שלי.
אז קשה. נו, אז מה?
פוסטים נוספים של לימור דהאן:
