(צילום: dreamstime)
סוכתי הסוכה, נהדרת ירוקה. לי לי לי, רק רק רק, לי רק מחכה. האם גם בכם השתמרה השמחה הילדית על החג המגניב הזה, סוכות?
השמחה שלי, כילד, על הסוכה הצבעונית של סבא שלי, לא היתה קשורה למשמעויות דתיות או לאומיות כלשהן. ידעתי, כמובן, את סיפור מסעם של בני ישראל, מה מסמל הלולב וגם שהרבה יותר אנשים מאושפזין משום מה בשבוע המיוחד הזה, אבל השמחה היתה על משהו אחר לגמרי – על הסוכה עצמה.
בימי השנה הרגילים, ללא חג ומועד, הייתי בונה לי "אוהל" של שמיכות וכסאות בחדר שלי, ויושב בתוכו. התחושה של בית קטן, רעוע, מט לנפול, אבל שכולו לגמרי שלי, היתה אינטימית, מרגשת, וגם, באופן מוזר, בטוחה. זה היה הבית שלי, שאף אחד לא יידע ואף אחד לא יחדור, לפחות עד שייפול המטאטא המחזיק את שמיכת הפוך על ראשי. אך בסוכות הכל השתנה. פתאום, גם המבוגרים הבינו. גם הם בנו להם בית קטן ורעוע, משמיכות וקרשים וענפים, וישבו בו בשמחה, ממש כאילו חזרו במנהרת הזמן היישר אל הזמן הפנימי שלי, אל גיל חמש.
בית קטנטן, מאוורר, קצת עקום ולגמרי זמני -- מהו סוד קסמו? מה גרם לי אז לפרץ השמחה, כשישבתי מתחת לענפי הסכך והתבוננתי מבעד לחרכיהם בשמיים זרועי הכוכבים? לא ידעתי.
שמחת הסוכה
לימים נסעתי להודו. על שפת נחל קדוש ישבתי, עצמתי את העיניים ושקעתי במדיטציה. התבוננתי במחשבות החולפות כמי הנחל, חשתי את הרוח הנושבת בעדינות, שמעתי ציפור וטירטור של מנוע קטן של סירה. ואז היא הגיעה, התחושה האינטימית והחמימה ההיא של אוהל השמיכות. שמחת הסוכה. מוזר. מהו הקשר בין צריף קרשים ובין תודעתנו העמוקה? נראה שיש קשר.
את חיינו הפיזיים אנו חיים, בדרך כלל, בתוך בית אבן מוצק ויציב. בית שמספק לנו הגנה וגם נוחות. בית מסודר יותר או פחות, נפרד מן העולם החיצוני, שבו אנו יכולים לחיות את חיינו הבטוחים. באותה עת, אנו בונים גם בית פנימי מוצק ובטוח -- ה"אני" הנפרד ומעוצב, בו אנו מעבירים את ימי השגרה החולפים. כמו הבית, גם ה"אני" שלנו יציב ולא יפול בקלות. כמו הבית, גם לו יש קירות עבים השומרים עלינו מפני העולם בחוץ, אך גם מבודדים אותנו מריחותיו, מצליליו ומהרוח הנושבת בו.
מדיטציה, התבוננות בישיבה וכניסה אל תודעתנו השקטה, דומה ליציאה זמנית מן מבית ה"אני" המוצק שלנו. יציאה אל החלל הפתוח – לא אל החלל הפיזי של העולם, אלא אל החלל הפנימי, זה שממתין לנו מאחורי הדלת של ביתנו המבוצר והמוכר, דלת המחשבות. כאשר אנו יושבים במדיטציה, אנו יוצאים לרגע החוצה מהבית, ממש כמו הילד היוצא אל הסוכה.
החלל הפנימי, ממש כמו הסוכה, אינו קשיח ואינו מעוצב. הוא מאוורר, שברירי, והרוח נושבת דרכו בחופשיות. כאשר אנו מגיעים אליו לראשונה, אנו עלולים להירתע מאובדן הביטחון המוכר לנו. פתאום, הקירות היציבים של עולמנו המצומצם נעלמים. פתאום כל חפצינו וצעצועינו הפנימיים אינם עוד לרשותנו. פתאום אנחנו בחוץ, תחת כיפת השמיים, ללא הגנה וללא ביטחון. ה"אני" שלנו יושב מיותם, בסוכה רעועה. הומלס ביום חגו.
חדוות החופש
ואכן, היה זה יום חג. ישבתי שם, על גדת הנחל, והסכמתי לצאת מהבית. ישבתי שעה, ועוד שעה, ועוד אחת, מחוץ לבית מחשבותי. מחוץ ל"אני" המוכר שלי, מחוץ לאמונות, הגאוות, התובנות, וגם מחוץ לתשוקות הבלתי ממומשות והפחדים הבלתי מוסברים. ואז התחילו להתגלות איכויותיה של הסוכה הפנימית. איכויותיה של האמת הנסתרת של תודעתנו.
מאחורי הרעד של אובדן הביטחון הופיעה פתאום חדוות החופש, כי כאשר אין קירות אין גם מחסומים. במקום האבל על אובדן הבית העשיר בצעצועים הופיעה שמחת הפשטות, זו שאינה תלויה בעושר, בצעצוע או בתשוקה. במקום הרצון לחיות לנצח ולא למות, הופיע יופיה של הארעיות, אותו יופי של פרח המלבלב לרגע או של פרפר החי ליום אחד בלבד. הופיעה השמחה הילדית על רגע ההווה של החיים.
כאשר אנו רואים דר רחוב, הומלס, אנו מרחמים עליו ומפחדים להגיע למצבו. והנה, כאשר אנו יוצאים מביתנו ויושבים בסוכה, אנו הופכים עצמנו להומלסים לרגע. הומלסים שמחים, שאין להם בית ואין להם מיטה, ולא מקרר ולא טלויזיה. הומלסים שמסתפקים במועט ושמחים על מה שיש, שמעדיפים את הרוח הנושבת על פני אוויר המזגן ואת אור הכוכבים על פני נברשת ההלוגן. הומלסים שמכירים בארעיות של עולמנו והארעיות שלנו עצמנו, וחופשיים לחיות ארעיות זו, ממש כמו ילד שחרחר בן חמש בתוך אוהל השמיכות שלו. שמחת ההומלס הפשוטה והבלתי מותנית הזו ממתינה לנו גם בתוכנו.
קאביו הוא מורה לפסיכולוגיה ומורה רוחני.
