(צילום: dreamatime)
כשהייתי ילדה, בכל יום שישי בערב אימא שלי היתה רבה עם אבא שלי שהוא מאחר לבית הכנסת והוא היה רב עם אח שלי, מדוע הוא לא בא לבית הכנסת. אני זוכרת שכבר אז הרגשתי שמשהו לא מסתדר: ויכוח בדרך לתפילה הוא סוג של ניב ניגודים.
תפילה בערב שבת ותפילה בכלל נועדה לאפשר לאדם להתקרב, לנקות את המחשבות, לתת לעצמו זמן איכות מול עצמו, מול אלוהיו. אני זוכרת שעל רקע הוויכוחים הייתי מהרהרת באפשרות שאולי לאחי יש דרך אחרת להתפלל ומדוע צריך לאלץ אותו ואולי זמן האיכות של אבא שלי הוא דווקא לקחת את הזמן.
בכל שנה לפני החגים אני מוצאת את עצמי חושבת על הזיכרון המסוים הזה, הרי ראש השנה, יותר מכל חג אחר, טומן בחובו את ההבטחה, שאחרי החגים יתחדש הכל: אחרי החג אתחיל לעשות ספורט, אשלם את כל החשבונות, אחזור ללמוד, אחרי החג יהיה טוב. החג הוא אתנחתא, חופש, זמן איכות שבמהלכו אתנקה ואתחדש. בפועל, הרבה פעמים קורה משהו אחר -- חווית החג, שאמורה להיות נקייה ומחדשת, הופכת למטלה מלחיצה ומייאשת.
רישום מדויק
זה מתחיל בסוגיה המוכרת היכן להיות בחג? הזוגות שבינינו ודאי יחככו האם אצל המשפחה שלו או המשפחה שלה. לרוב ההחלטה תתקבל על פי רישום מדויק ומנוהל להפליא (בדרך כלל על ידי החמות), של התפלגות הנוכחות שלנו במהלך כל חגי השנה. כלומר, אם היינו אצל המשפחה שלה בפסח, אז ראש השנה הגיע התור של ההורים שלו.
יש משהו הגיוני במעקב רשום ומסודר: מכיוון שלכל אחד העדפה אחרת היכן לבלות את החג וממילא זה פתח לוויכוחים, כדאי שדברים יהיו על הנייר. אבל מה קורה אם בפועל אנחנו צריכים להיות במקום שאין אנו חשים בו בנוח ובאנו בכל זאת, רק בגלל המעקב? סביר שבמהלך כל היום שלפני נסתובב כבדים וחסרי חשק, כשבראשנו מרצדת ללא בקרה המחשבה "בואו נגמור עם זה כבר".
על רקע קולות זירוז של "הצד המרוויח", כי ההורים שלו/ה לא אוהבים שאנחנו מגיעים באיחור, נתמהמה בכל זאת, נצא מאוחר ונעמוד בפקקים מייגעים, שיהיו בוודאי פתח לוויכוח נוסף, שבנקודה זו כביכול מוצה. ארוחת החג תהפוך למטלה שיש לסמן עליה וי כדי שיהיה רשום בפנקס ובפסח נחזור להיות במקום המועדף עלינו.
מנות גדולות
נעבור לצד המארח. עוד בבית הוריי, כשראיתי את כמות הקניות שפורקה מהמכוניות שלהם טרם החג, נתקפתי בחרדה קלה. אני מבינה שביהדות בפרט ובאנושות בכלל האוכל הוא מקור אנרגיה וסמל לשפע ושמחה ויש ודאי מקרים בהם ההכנות לחג נעשות בחדווה ומתוך תחושת שפע, אולם לצידם יש פעמים בהן שפע הוא חלק מתצוגת תכלית של המארחים;
אם לא יהיו 17 סוגי סלטים, שלושה סוגי בשרים ועוד שני סוגי דגים "מה יגידו האורחים"? נקודת המוצא עשויה לגרום למארחים להרגיש מקופחים נוכח מתנה שלא הולמת את עבודתם הקשה. משהו בסגנון: "אני עומדת ומבשלת כבר שלושה ימים וכל מה שהם הביאו זה קערת קרמיקה?".
דבר נוסף שבו אני מהרהרת לקראת החג הוא משפחתיות במנות גדולות. יש את ערב החג, את יום החג, חג שני ואת שבת, אלא אם כן בחרנו מראש שהשנה נבלה את חגי תשרי בקלאב כלשהו ברחבי אירופה הים תיכונית, לא משנה כמה נהיה תכליתיים בניהול הזמן -- תמיד זה יוצא זמן משפחה. והרבה.
לכאורה מדובר בדבר טוב, אלא שביומיום כל אחד מאיתנו עסוק בעיקר בחייו שלו ואת המפגש עם המשפחה אנחנו "מנהלים" במינון שמתאים לנו, בדרך כלל מול המשפחה הגרעינית בלבד. לא נעים לי להודות, אבל קרה שפגשתי במהלך החג קרובי משפחה שלבושתי אפילו לא ידעתי את שמם.
המשפחתיות הצפופה היא הרבה פעמים פתח להעלות דברים מול קרובינו שביומיום אין לנו חשק או זמן להתעמת איתם. הרבה מאיתנו נמצאים במצב של "להקדים תרופה למכה" ומצמצמים את הביקור לארוחת ערב בלבד. עניין שוודאי יגרום למארחים להרגיש שוב מקופחים: "כל כך קשה עבדנו, וכבר אתם הולכים?".
פחות זה יותר
בדבר אחד רובנו מצוינים: אנחנו אלופי עולם בברכות חג שמח. תוך כדי ויכוחים היכן לעשות את החג, מי יערוך את השולחן, מי יעשה כלים, איזו מתנה להביא, העמידה בפקקים, לוחות הזמנים, אנחנו מסמסים ללא הרף ברכות חג מנוסחות להפליא. ומה בין הברכה ליישומה? נדמה כי שוב -- ניב ניגודים.
אפשר לנסות אחרת: מה אם נקבל באהבה את המארחים שלנו ואת האורחים שלנו ונראה את החג כהזדמנות להיטיב להכירם ולבלות במחיצתם? אם כך נרגיש בוודאי נצא מוקדם יותר וכך גם נחסוך לעצמנו את העמידה המייגעת בפקקים, וגם נרוויח זמן עם המארחים; כבר התחלה נינוחה יותר.
אפשר ורצוי לאכול פחות. כמה כיף יהיה למארחים לעבוד פחות קשה ולא להגיע לערב החג מותשים; וכמה נחמד יהיה לכולנו להרגיש קלילים אחרי ארוחת הערב, כאשר נשאר מקום למקורות אנרגיה נוספים, כגון שיחה נעימה, שירה ותפילה. אפשר גם להתחשבן פחות, שהרי נתינה במשמעותה האמתית היא כזו שלא מצפה לתרומה, אלא ניתנת מתוך רצון להעניק לנו ולבאי ביתנו באהבה.
אז בואו נעשה לנו חג. בלי לחץ וויכוחים, בלי התחשבנויות ופנקסים, בלי להרגיש מקופחים. פשוט, חג שמח.
פוסטים נוספים של שמרית גאון:
