(צילום: dreamstime)
שלוש עשרה שנה יחד, מתוכן תשע אנחנו נשואים. מכירה כל עווית של חוסר שביעות רצון וכל התחלה של חיוך לפני שהוא מתחיל להתעקל. את כל ההרגלים המגונים, צורת המחשבה, המקומות החזקים והחולשות.
אחרי ההתאהבות הראשונית, כמו אצל הרבה זוגות שמתכוונים להישאר הרבה זמן ביחד, חווינו את המשבר הגדול של זוגיות ארוכת טווח בתחילת דרכה: התפקחות מאיזו אשליה שהיתה לנו שאנחנו חושבים בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר כל הזמן, שיש בינינו הרמוניה מוחלטת ושלעולמי עד נשלים אחד את השני בהתאמה מופלאה.
לאט לאט חלחלה ההבנה שכנראה אנחנו לא כל כך דומים כמו שחשבנו ואם להיות כנים -- אולי אנחנו יותר שונים מדומים, אפילו הפכים ולאו דווקא מהסוג שמשלים אחד את השני כמו סיר ומכסה או כפפה ליד או שני חצאים של לב שבור.
עייפות משותפת
זה היה מפתיע ומאכזב ומנקודת המבט של אז -- הכי לא צפוי. למעשה הכל היה בסדר. לא ממש יכולתי להצביע על משהו שאפשר להתלונן עליו, אבל בפועל זה לא היה מתוק, ורוד וצמרגפני כמו שזה אמור היה להיות. שיכנעתי את עצמי שלא לבלבל את המציאות עם פנטזיות ילדותיות, אבל במציאות הן נעו בכיוונים הפוכים והמשיכו להתנגש.
אחר כך באו שנים של הריונות, לידות והנקות. הקושי פינה את מקומו לעייפות תהומית. החברות הטובה הפכה לשותפות מלאה: התחלקנו באחריות, תמכנו אחד בשני, חלקנו יחד רגעי אושר וסיפוק עילאיים ובעיקר ניסינו לשמור על שפיות מול החופש המוחלט שנלקח מאיתנו. שותפות. הדדיות. אחריות. מילים גדולות, כבדות ורכות. נימוחות כמו הילדים שרק נולדו.
הסתובבתי בתוך ענן חשיבות עצמית שאף אחד בעולם לא יכול ממש להחליף אותי, ששני יצורים זעירים ומתוקים מסוגלים לצרוח שעות בלי הפסקה שהם לא מסוגלים בלעדי. אם היו לפניהם גברברים שחיבבו את החלק הקדמי של הגוף שלי -- עכשיו זאת היתה הערצה של ממש. התמכרות!
הייתי ברקיע השביעי, אבל גיליתי שהאוויר שם דליל משהו ואחרי כמה זמן זה התחיל להיות מחניק. פתאום הייתה שם אהבה שלא ממש בחרתי בה בכל רגע וגם לא יכולתי לקום וללכת ממנה כשקצת נהיה דביק מדי. וגם הם לא.
סוגים של אהבה
התחלתי להבחין בין שני סוגים של אהבה: בין זו הילדית, שיש בה צורך הישרדותי- קיומי, לבין משהו בוגר יותר שמבוסס על בחירה אמיתית.
הבנתי שהאושר שלי לא באמת צריך להיות תלוי באף אחד ותחושה חדשה של עצמאות וחופש החלה לפעום בתוכי. התחלתי ליהנות מזה שלא חייבים להיות כל הזמן יחד, שלא תמיד חייבים לדבר על הכול כדי להרגיש ביחד. שחוצצים כמו בקלסר לפעמים עושים סדר. שמותר לבקש מה שבא לי. שמותר לו להגיד לא. ושכל זה לא הורג.
אולי לפעמים, לקצת, אבל שאהבה בוגרת חייבת להיות מבוססת על ההבנה שמולי נמצא אדם נוסף, שקיים שם לא כדי לספק לי את מה שחסר לי, אלא כדי לחיות לפרוח ולצמוח לצידי. משונה, זה כל כך הגיוני ומובן מאליו, אבל אנחנו נוטים לשכוח את זה לעיתים כל כך קרובות.
ספירת מלאי
אז מה היה לנו? שתי קריירות מפתיעות, אחד בית לא שלנו, אלפי ארוחות ערב על שולחן אחד, מיליון שיחות רובן משותפות. אחד פיגוע. הרבה מבטים מעוד יותר הרבה סוגים. מוות במשפחה -- אחד, אבל קשה.
שלושה הריונות. שתי לידות ושתי יצירות משותפות שמורכבות מהבְּלֵנְד הגנטי המשובח ביותר שלנו. הרבה יותר מדי כעס. הרבה פחות מדי מייק אפ סקס.
מיטה זוגית אחת. שתי שמיכות שונות.
אם יש משהו אחד שאני יכולה לומר שאנחנו טובים בו כזוג, זו ההבנה שרק מתוך חופש אפשר באמת להעניק ולבטא אהבה. שנכון שאנחנו יחד, אבל אנחנו לא בלתי ניתנים להפרדה, שהיחד שלנו מכיל שתי ישויות נפרדות לגמרי בעלות רצונות, חלומות וצרכים שונים. ושהחופש לבחור כל פעם מחדש את מידת המרחק או הקירבה, הוא סוג של ניצוץ שמצית אותנו כל פעם מחדש.
נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.
פוסטים נוספים של נוגה מיבר:
