"אני באה מאהבה, לא ממקום של רצון לשלוט". נוגה רונן
נוגה רונן היא מאמנת כלבים בשיטת בונה ולא סמכותנית, שיחד עם שותפתה מנהלת את "אנימה", מרכז שמאלף כלבים בשיטה חיובית ומטפל בהם ברפואה משלימה. שמעתי עליה בפגישה שהיתה לי עם מאמנת אישית. כשדיברנו על רזי האימון היא העיפה מבט על תמונה של הכלב שלי במשרד ואמרה: "את יודעת שיש מישהי בתל אביב שמדברת עם כלבים?".
כאחת שחולקת את חייה מיום היוולדה עם חברו הטוב של האדם, הרגשתי שאני חייבת להכיר את זו שגילתה את השפה הכלבית. כשפגשתי את רונן וסיפרתי לה כיצד הגענו עד הלום, הדבר הראשון ששאלתי אותה היה מה זה אומר לדבר עם כלבים.
"אני לא אוהבת שאומרים עלי שאני מדברת לכלבים, בואי ניקח צעד אחד אחורה: לפני שאתה לוחש משהו -- תקשיב. אני מקשיבה לכלבים לפני שאני מדברת איתם ולפני שאני עושה איתם משהו. להקשיב זה לראות מי עומד מולי ולמה הוא מתנהג ככה".
יש דבר כזה גישה חיובית לכלבים?
"התיאוריה שהרבה מאלפים עובדים לפיה היא תיאוריה הימנעותית, שחלף זמנה. זו תאוריה המבוססת על מבנה הלהקה. זה נכון שמוצא הכלב מהזאב, אבל להסיק מזאב על התנהגות כלבית, זה כמו להסיק עלינו מהסתכלות על שימפנזים. בנוסף, יש את המוטיב ההיררכי שלפיו הכלב צריך להיות במעמד הנחות. זה לא בהכרח נכון לגבי זאבים ובטח לבטח לא לגבי כלבים. כלב זה לא חיה טבעית; אין כזה בטבע ולכן להסיק שכלב רואה בנו כלבים שמתחרים איתו על המעמד בלהקה זה מופרך. זה הדבר הכי פסאודו מדעי שיש. אנשי המקצוע מחדירים מיתוס לא רלוונטי.
"ללקוחות ולתלמידים שלי אני מסבירה שאם באופן תמידי היה מישהו בבית שמתחרה בהם, אז הגיוני שהם היו הופכים ליצורים תוקפניים. מי שמבין את זה מקבל משהו לחיים, משהו שעוזר לחיות חיים שלווים יותר ואלימים פחות".
אני מתארת לעצמי שאלו לא דברים שלמדת בבית ספר לאילוף?
"אני באה מאהבה, לא ממקום של רצון לשלוט ולא רציתי להשתמש בחנקים עם כלבים. בבית הספר לאילוף המורה נגע בשיטות חיוביות, אבל זה הוגדר כמין אופציה, לא הדבר האמיתי. הייתי בדיסוננס, גיליתי שבחו"ל זה לא עובד ככה. טסתי לארה"ב כדי לראות במו עיני איך השיטה האחרת עובדת, יזמתי קשר עם מאלפים שקראתי את הספרים שלהם ואז בניתי את המודל שהיום אני עובדת איתו ומלמדת אותו. אנחנו בית הספר היחיד שמוגדר דרך שיטה מסויימת".
אז על מה השיטה שלך שמה דגש?
"אני מתמקדת בבנייה של התנהגות: זה לא מה אתה לא רוצה, אלא מה שאתה כן רוצה. ההתנהלות הנכונה היא לשים לב מה מניע את הכלב ומאיפה באה המוטיבציה שלו. אם התנהגות מסוימת שלו מוצאת חן בעיני -- מצויין, זה השלב שצריך להבין מה גורם לה לחזור על עצמה. כשכל הזמן סותמים ומחניקים כי לא מבינים את ההתנהגות של השני זה תחריר; אתה מדכא ובנקודות זמן הכי לא רצויות התוקפנות תגיע פתאום".
את גורמת ללקוחות שלך להבין משהו על עצמם, כבני אדם ואולי כהורים? הרי כלבים, כמו ילדים, משמשים קצת כמראה
"כן. יש את האמירה הזו 'כלב זה לא ילד'. אלה שמתנגדים לשיטה שלי אומרים את זה, אבל הכללים הם אותם כללים. כשאני עובדת עם משפחות עם ילדים ואני רואה שהילד מפריע באמצע האילוף שלי ומנסים לעצור אותו, אני לוקחת את זה למקום אחר: אני אומרת לילד מה לעשות, לא מה להפסיק לעשות. לדוגמה, מבקשת ממנו לצייר את המפגש.
"אותם עקרונות עובדים עם כלבים: תבין מה מפעיל אותו. אני רואה אנשים שמתייחסים לכלב כאילו זה שטיח, שיעשה מה שבא לו. מתי הוא מקבל יחס? כשהוא טועה וזה בדיוק מלמד אותו התנהגות לא רצויה. זה המילכוד כי אנשים לא בונים מערכת יחסים שכיף בה. תתחילו להתייחס לכלב ולעשות איתו דברים ולא יהיה לו את הצורך להציק לכם כי הוא צריך משהו. לא מספיק להוריד אותו לעשר דקות לפיפי-קקי, הוא לא רהיט. חלק מהעניין חוץ מלחזק התנהגויות רצויות זה לתת לכלב מענה לצרכים שלו.
נוגה רונן והזאבים
"אני לא מכירה אף אחד שזרק את כלבו לרחוב כי לכלב היתה מחלה. אני כן מכירה כאלה שעשו זאת עם כלבים עם בעיות התנהגות. אני מדברת על עשרות אלפי שקלים שאנשים מוכנים להוציא למען הכלב שלהם, אבל הם מרגישים שזו החובה שלהם, לעומת זאת כלב שלא עובד לפי הציפיות נתפס על ידי בני הבית כאילו הפר חוזה. זה נתפס כמשהו שהוא לא בר פיתרון".
היו פעמים שנכשלת בתהליך או שלא הגעת ליעדים שהצבת לעצמך?
אם יש בעיית תוקפנות של שנים לא אוכל לפתור את זה תוך יום. מטרתי לתת ללקוחות יעדים ונקודות להתבוננות כדי לראות אם יש שיפור. אם אין שיפור אני לא רואה זאת ככישלון, אלא מנסה להבין למה אין שיפור. ככל שאתה מתקדם, לא משנה במה, השיפור הוא בשוליים. אנחנו לא יכולים בהכרח לרוץ מהר יותר ממישהו שהוא אצן. מצד שני, כשילד לומד לרוץ זה נראה לנו הישג עצום, כך שיש איזה גבול לשיפור של פרט: לא כולם יכולים להיות אלופים. המטרה שלי עם הכלבים שאני מאמנת היא לא להפוך כל אחד מהם לאלוף, אלא איך הוא יכול להפוך לאלוף של עצמו -- איך לעזור לו להגיע למקסימום ואיך, כמי שאחראי עליו, מגדירים מהו המקסימום הזה".
את יכולה לתת דוגמה לעבודה עם כלב "קשה"?
"הגיע אלי לקוח עם כלב מאוד בעייתי, מעורב עם אמסטף. כלב כזה שהרגשתי שאני צריכה להיות קשובה למה שאני משדרת כדי שלא לעורר אותו. כלב שקופץ על זקנות ברחוב ומתנפל על חתולים. הבעלים שלו הגיע עם רשימה של כל התלונות ורשימה של יעדים, שהיו ממש לא ריאליים. הוא רצה ללכת איתו משוחרר וזה מצב אוטופי. הוא שאל אותי אם אחרי הרשימה הארוכה של הבעיות הוא יכול להוסיף עוד משהו, וסיפר שאחרי כל פעם שהוא שותה צריך לנקות את הבית כי הכלב מטפטף בכל הבית. הסתערתי על זה בחיוך גדול, אמרתי לעצמי איזה מתנה גדולה הוא נתן לי בסוף כל הרשימה הזו ואז אמרתי לו: "אתה יודע מה? בוא נתחיל עם זה".
את אומרת להתחיל מהקטן, הפשוט?
"בהחלט. מטרתי האמיתית הייתה לגייס אותו, להראות לו שהשיטה עובדת, שכלבו חכם, שיש לו מענה, שנתחיל בקטן ואז נתקדם. הוא הפך ללקוח הכי טוב שהיה לי אי פעם, הוא הגיע עם הכלב לדברים שלא חלמתי שיקרו: לכלב יש היום חתול חבר, אם הוא כבר רודף אחרי חתול והבעלים קורא לו -- הכלב תוקע ברקס וחוזר אליו.
"אני חושבת שזה הגדולה בשיטות החיוביות, אתה כל הזמן מחפש לייצר הצלחות, אתה לא קמצן בפידבקים החיוביים, כל הזמן אני חוזרת על זה. בעיני המנהיגות היא לא כלי, אלא התוצאה. בעברית זה נורא יפה. מה זה מנהיג? זה מישהו שגורם למישהו אחר להתנהג. אז אני מנהיגה, אני כל הזמן גורמת להם להתנהג, אני עושה את זה בדרך של טיפוח שותפות. אני לא הבוס ואני לא כופה משהו -- אני מנתבת אותם".
כמישהי שכל הזמן מנסה להבין את הפילוסופיה של החינוך והחיים, אני חושבת שלמדתי מרונן לא רק על כלבים, אלא גם על אנשים. אומרים שאנשים לא יכולים להשתנות, זה נכון במידה מסוימת, ישנן תכונות שהן חלק בלתי נפרד מאיתנו, אבל יש התנהגויות שרכשנו והיינו מוותרים עליהן בקלות -- לו רק מישהו היה נותן לנו את ההזדמנות. נראה שנוגה רונן היא בדיוק האדם שנותן את הצ'אנס לאוו דווקא להשתנות, אלא להיבנות.
למי שרוצה ללמוד את התחום ושיטות העבודה, הקורס להכשרת מאלפים ומטפלים התנהגותיים בשיטות חיוביות יפתח בשיתוף עם קמפוס "שיאים" (מועדון הספורט של אוניברסיטת ת"א) בנובמבר הקרוב. יום פתוח יתקיים 22.9, יום ה', בין השעות 17:00 – 19:00, בקמפוס.
