(צילום: dreamstime)

אחד הדברים שהיו כה נפוצים בעולם הקדום והלכו לנו לאיבוד עם העידן המודרני זה הידע כיצד ליצור טקסים משמעותיים. אינני מדבר על טקסים ממלכתיים, שמתרחשים מעל במות עם חיילים וחצוצרות, אלא על טקסי חיים, טקסים אישיים שהאדם עובר עם עצמו, לעתים בנוכחות אנשי משפחתו וקהילתו, לעיתים לבד – רק עם חבר או חברה, כוהן או כוהנת המלווים אותו בדרכו והטקסים הללו הינם בעלי משמעות עמוקה עבורו: משמעות טרנספורמטיבית.

ביהדות מהווים טקסים את אבני הדרך של חיי האדם – החל מטקס הברית או זבד-הבת, דרך בר ובת מצווה, חתונה וטקס ההלוויה. טקסים שונים מסמנים את אבני הדרך של הזמן: תפילות שחרית, מנחה וערבית הנערכות כל יום, קבלת שבת, קידוש והבדלה המייחדים את יום השבת משאר ימי השבוע ומנהגי החגים המייחדים את ימי החג משאר ימות השנה: טבילות במקווה, כפרות ליום כיפור, משלוח מנות לפורים, ביעור חמץ לפסח. לכל אלה יש משמעות עמוקה ואם יודעים לעשות אותם נכון הם הופכים לטקסים שמעבירים את האדם טרנספורמציה מסויימת, שנוגעים בו עמוק, שנותנים לו דחיפה קלה קדימה בדרכו הרוחנית. לכך הם נועדו.

רגע מכונן


טקס טוב צריך להיות רגע מכונן. טקס טוב הוא סוג של שער, שמרגע שהאדם עובר בו הוא נכנס למרחב אחר. טקס טוב הוא טקס שאחרי שעברת אותו אינך בדיוק באותו מצב בו היית לפני שעברת בו. לפני מספר שנים שוחח איתי רב מפורסם אחד בגילוי לב וסיפר לי על שיחה שהייתה לו עם אישה "רוחנית ושמאלנית" כהגדרתו. בשיחה הוא הודה בפניה שאצלו ואצל כל הדתיים יש בעצם את אותן מחשבות ואותם יצרים כמו לכל אדם אחר. אותה אישה נדהמה ואמרה לו: "הרי אתה מתפלל שעות כל יום, הולך שלוש פעמים לבית הכנסת ושומר שבת וכל זה וזה לא שינה אותך ממני???" דבריה של אותה אישה נגעו בלבו של אותו רב והוליכו אותו לחשבון נפש פנימי עם עצמו: האם הריטואלים הדתיים שהוא עושה אינם פועלים עליו? אינני יודע את התשובה לכך, אבל השאלה במקומה.

טקסים דתיים צריך שישנו את האדם. כשאני עובר טקס אמיתי אני יודע שמשהו בי השתנה. שבמובן מסוים אינני עוד אותו אדם כפי שהייתי לפני כן. אם לא קרה כלום, אם הטקס לא נחרט בלבי כמשהו ששינה אותי או עזר לי להשתנות בכיוון הרצוי -- הטקס לא פועל, הוא לא משמעותי וכל מה שיש לו להציע זה מפגן חיצוני חסר משמעות פנימית.

עיבור שני


חוקר המיתולוגיה הידוע ג'וזף קמפבל כתב בספר "כוחו של מיתוס" כי: "הדת היא למעשה מן רחם שני. היא נועדה להביא את היצור המורכב להחריד הזה, האדם, אל הבגרות. דהיינו לעשותו ליצור המונע ופועל מכח עצמו". קמפבל צודק מאד בדבריו. בקבלה יש מושג שנקרא "עיבור שני" שמטרתו שונה ממטרת העיבור הראשון. העיבור הראשון הוא העיבור הגופני שמטרתו להוליד את הגוף והנפש, אך מצב של עיבור שני נועד "להוליד מוחין" בלשון קבלת האר"י.

משמעות הדבר היא שהאדם נכנס למין מצב עוברי, למין הריון בתוך רחמה של הדת – או רחם הריטואל – וכאשר הוא נולד משם יש בו "מוחין דגדלות", כלומר בגרות רוחנית גדולה יותר, עומק נפשי גדול יותר, השקפה רחבה יותר וכולי. כל ריטואל הוא סוג של הריון. כל הריון הוא סוג של מקדש. לכל מקדש יש שער כניסה ושער יציאה, ואם יצאת כשם שנכנסת, ללא שינוי, משמע שלא היה הריון ולא היתה לידה.

כמו תרופה


כלומר – טקס טוב הוא טקס שעובד, כמו תרופה. תרופה טובה היא תרופה שפועלת, ואם היא לא פועלת, אז במקרה הטוב היא לא מזיקה, ובמקרה הרע היא עלולה גם להזיק. גם בטקסים רעים יש פוטנציאל לנזק, וצריך לשים לב לכך.

טקסים חסרי משמעות מותירים חוויה של ריקנות. ילד שגדל ומקבל מסר ריקני מהקהילה או החברה שבה הוא גדל עלול להתפתח לאדם, שרגיל לחוות ריקנות בחייו וחושב ש"ככה זה החיים...". ניכור, ריקנות ושעמום גורמים ללב להרגיש בודד מאד. טקסים ריקניים מותירים משקע של בדידות, ולא חשוב כמה אורחים הגיעו לטקס ולא חשוב כמה מתנות קבלנו. אם לא עברנו משהו משמעותי בטקס אנחנו עלולים לחשוב שככה זה החיים. והחיים, תרשו לי לומר, לא צריכים להיות ככה.

קדושה היא אינטימיות


בעולמנו המנוכר למדנו שכשאסור לגעת במשהו או לשנות אותו אנחנו מגדירים אותו כ"קדוש", אבל קדושה היא דבר שנוגע בך עמוק ומזמין אותך לגעת. כי מהי קדושה? התקרבות לאלוהות, לאחדות הגדולה של הדברים כולם מעבר לפירוד הניכר בעולם הזה. ולכן ככל שאנו מתקרבים לקדושה אנחנו מרגישים אחד עם יותר ויותר מעגלים: בתחילה עם עצמנו ואז עם הקרובים לנו ואז עם אלו ששונים מאיתנו ואולי אף אם אלו שמרגישים עצמם כאויבינו.

ככל שקדושת האחד ניכרת יותר בלב האדם, כך הוא מרגיש אחד לא רק עם אנשים אלא אף עם הטבע, עם האבנים והצמחים והחיות, עם השמיים והארץ וכל צבאם.

כשאנו נוגעים בקדושה היא נוגעת בנו עמוק ומגלה לנו שאיננו יצורים נפרדים, אלא חלק ממארג גדול אחד של קדושה אלהית מסתורית ונפלאה. לפני שזורחת קדושה בלב אנחנו מרגישים מנוכרים לעולם, נפרדים ממנו, בודדים בעצם, אך ככל שיותר קדושה זורחת בלבנו כך אנו מרגישים מחוברים באופן אינטימי עם הכל, כי קדושה היא אינטימיות, ובמקום שאין אינטימיות אין קדושה.

טקס טוב הוא טקס שמזכיר לנו את מה שהלב יודע עמוק מאד – מה שכל ילד יודע וכל מבוגר שוכח – את האחדות המסתורית והנפלאה של הקיום. טקס טוב מגרה את הלב להוריד את מחסומי ההגנה ולאפשר למשהו לחדור אליו, לאפשר לעצמו להיות ננגע על ידי הקדושה, על ידי הטקס, על ידי המסתורין שלוקח אותנו למחוז חדש – מצידו השני של שער הטקס.

החגים


תקופת החגים מלאה טקסים דתיים. שופר וקידוש, התרת נדרים, ארבעה מינים, סוכה והקפות בשמחת תורה. זו תקופה מלאה בסמלים וטקסים. בתקופה זו אולי כדאי לקחת לפחות חלק מן הטקסים, אפילו אחד או שניים, ולשים לב אליהם באופן פנימי. לשים לב כיצד אנחנו יכולים לעשות משהו מהם באופן שיהדהד בנפש ויצור אינטימיות וקדושה, יצור הרגשה ברורה של שינוי – כי שנה חדשה היא השתנות חדשה, והטקסים המעורבים בה הם טקסי מעבר, בין זמן עבר לזמן עתיד. ובהווה בו אנו נמצאים תמיד – כיצד נעשה את מה שאנחנו עושים כדבר בעל משמעות?

הרב אוהד אזרחי הוא מורה ומדריך ליהדות העידן החדש, קבלה ורוחניות.

לאתר מהות החיים