(צילום: dreamstime)

כדי שהעולם או לפחות האנושות, יישארו מאוזנים, מספר הגברים ומספר הנשים צריך להיות שקול -- בשביל שלכל סיר יהיה אי שם מכסה, אם לא ממש אז ברמת העיקרון. לפני שהמאזן התערער, על כל 100 תינוקות נקבות נולדו כ-105 תינוקות זכרים, והפער הצטמצם מכיוון שלבנות יש תוחלת חיים ארוכה יותר. היום במקומות מסוימים בעולם המספרים מספרים סיפורים אחרים.

חוסר האיזון המדאיג ביותר קיים בהודו ובסין. בבסיסו תפיסת עולם שרואה את הנשים כנחותות מגברים ואת הבנות כנטל על הוריהם.

היום יש בסין מגמת עיור נמרצת, אך עד לא מזמן רוב הסינים היו חקלאים וזוגות ידעו שאם יש להם בנים, רצוי חסונים, סיכוייהם לשרוד עוד עונה ועוד עונה טובים יותר. כך התעצבה בסין חברה פטריאכלית שבה בנות הן צאצאים מסוג ב'. כשבחברה כמו זאת נחקקו בשנות ה-70 חוקים שמגבילים בני זוג לצאצא אחד בלבד, התוצאה הייתה נטישה, הפלה או המתה של תינוקות נקבות.

לעשות כסף משוביניזם

בהודו העדפת בנים משתקפת במסורות שונות. כשזוג נישא, האישה עוברת לביתו של הבעל ולמעשה עוזבת את משפחתה לצמיתות. הוריה נאלצים להשלים עם העובדה שברבות הימים היא תשרת את הורי בעלה המזדקנים ולא אותם. לעומת זאת, אם יש להם בנים, הם יישארו בבית לדאוג להם עד סוף ימיהם. האישה שהופכת לחלק ממשפחתו של הבעל נתפסת כנטל כבד למרות השירות שהיא מעניקה. על מנת לפצות על כך, הורי הכלה מחויבים לשלם למשפחת החתן נדוניה. עבור האוכלוסייה ההודית, הענייה ברובה, הנדוניה היא עול כלכלי כבד מאוד שהדרך היחידה להשתחרר ממנו היא לא לחתן בנות, כלומר לא לגדל בנות בכלל. סממן לכך שחברה מעריכה יותר נשים או את כוח העבודה שלהן הוא המוהר, מתנות או כסף שמשפחת החתן נותנת למשפחת הכלה. בהודו, כאמור, משפחת הכלה לא מקבלת דבר חוץ מחובת נדוניה מעיקה. בהודו, כמו בסין, העדפת בנים מובילה לדיכוי נשים במקרה הרע ול"העלמה" של תינוקות בנות במקרה הרע יותר.

לא תמיד נשים הינדיות נחשבו כה נחותות. מי שיש לו חלק נכבד בקיבוע נחיתותה המעמדית של האישה הוא המחוקק מָנוּ שחי סביב 1,500 לפני הספירה. מנו מסביר בכתביו למה אישה רוצה ללדת רק בנים: "אסור לאישה להיות עצמאית לעולם. כילדה עליה להיות תלויה באביה, בנעוריה בבעלה ולאחר מותו -- בבניה". תפיסה כמו זאת של מנו, המסוכנת לכשעצמה, הפכה הרת אסון כשפגשה בטכנולוגיה שעוזרת לה להתממש.

הפרקטיקה שנפוצה בקרב כל המעמדות בהודו מספיק שכיחה כדי לקבל שם משלה -- female infanticide. מנו בטח גם לא ניחש שבעולם המודרני מישהו, שגם הוא משחק אותה אלוהים, יעשה כסף מהשוביניזם שלו. הרבה כסף.

האישה לא קובעת

לפני שבועיים התפרסם ב"כלכליסט" ראיון מרתק עם העיתונאית מרה ויסטנדל, מחברת הספר "ברירה לא-טבעית", שחקרה כיצד תעשיית ההפלות – וכן, זו תעשייה – תורמת להפרת האיזון בין בנים ובנות בעיקר בסין ובהודו ומתפשטת לעולם כולו. מה שקורה במזרח אסיה אולי נשמע כמו משהו שלא צריך לעניין אותנו כאן במערב, אבל כל אדם שלישי בעולם הוא סיני או הודי. על פי ההערכות, חסרות היום באסיה 160 מיליון נשים (מדובר במספר נפשות ששקול לאוכלוסייה של מדינת ישראל כפול 21).

באופן פרדוקסלי, האו"ם, ארגוני בריאות וארגונים פמיניסטיים נמנעו מהתערבות בתופעה, כי הרי זה לא נאור לקבוע עבור אישה אם מותר או אסור לה להפיל. אולי הגופים האלה נמנעים מלשחק אותה אלוהים. האישה, אגב, היא לא זאת שקובעת. מי שקובע הם הלחצים שהחברה והמצב הכלכלי מפעילים עליה ועל בן זוגה.

האפשרות לדעת את מין העובר באמצעות בדיקת אולטרה-סאונד ולהפיל באופן יזום תינוק שלא מתאים לדרישות, משרתת את הזוגות שרוצים להבטיח לעצמם בנים זכרים.

(צילום: dreamstime)

ויסטנדל מזכירה שמי שמסייע למנהג הזה להתקיים בנוחות רבה מאי פעם הן חברות מערביות, שמפיצות מכשירי אולטרה-סאונד, שמגיעים לכל כפר ועיירה נידחת. במושב האחורי של המכונית, תמורת תשלום כמובן, הטכנאי מודיע לזוג המתוח מה גדל ברחם האם. את הרווח הבא גורפות כמובן הקליניקות לביצוע הפלות שמפרסמות את עצמן בריש גלי.

דרך עגומה להבאת שלום

עוד דוגמה להפרת סדרי עולם על ידי אדם, גם אם לא במתכוון, אפשר למצוא צפונה מכאן. באמג'יוואנאנג, כפר בצפון גרינלנד, נולדות רק בנות. באופן כללי בחוג הארקטי אנשי אינואיט (שמכונים בטעות אסקימואים) מוצאים את עצמם עם שתי בנות על כל בן. הסיבה לכך היא זיהום הסביבה. כימיקלים שמגיעים לים כפסולת ממדינות מתועשות מצטברים בגופם של בעלי חיים ימיים, שהם מקור המזון העיקרי של האינואיט. הכימיקלים הללו נמצאו בריכוז גבוה בדמן של האמהות באזור הקוטב וזוהי כנראה הסיבה לכך שנולדים פחות בנים.

גם באזורים מסוימים בפפואה יש "יתרון" לבנות, וגם הוא מעשה ידי אדם, אך הפעם בכוונת מכוון. שם במשך כ-20 שנים התקיימה בכפרים ברמות המזרחיות תופעה של male infanticide, הרג תינוקות זכרים, שהופסקה לאחר התערבות חיצונית. נשות הכפרים, שקצו בסכסוכים שבטיים המקשים עליהן לספק אוכל למשפחותיהן, הרגו את הבנים כדי למנוע מלחמות נוספות. היש דרך עגומה מזאת להביא שלום?

אנחנו מתערבים בסדרי הבריאה כל הזמן – החל מריסוס ירקות, דרך טיפולי פריון וכלה בסירוס כלבים וחתולים. קשה לקבוע איפה נחצים הקווים ומתי אנחנו מגזימים, אבל כדאי להישאר עם אצבע על הדופק, בעיקר אם רוצים שהוא לא ייעצר.

פוסטים נוספים של שחר שילוח:

לאתר מהות החיים