(איור: נועה ליברמן-פלשקס)
כבר חודשים שאני רוכבת ברחבי הישימון הצחיח על חד הקרן הצחור שלי. מדי פעם אני עוצרת לנוח במחנה נטוש ומותקפת על ידי שודדי דרכים צמאי דם. במערה שחקרתי אמש מצאתי קסדה קסומה, שמאפשרת לי לחזות את העתיד, אבל אני לא צריכה להשתמש בה. אני יודעת מה צפוי לי. פורטלים לגיהינום נפתחים מימיני ומשמאלי והדרך היחידה שלי להציל את העולם מכוחות האופל הוא לנצח את נסיך השאול בכבודו ובעצמו. אחרי שאחזור מהעבודה ואעשה סופר, זאת אומרת.
אני יוצאת מהבית ומכווצת את עיניי לאחר לילה שלם של בהיה במחשב. העולם נראה כרגיל. רגיל מדי. הציפורים מצייצות כהרגלן במקום לתת לי טיפים למשימות. עוברים ושבים ברחוב מתעלמים ממני במקום להלל את מעשי הגבורה שלי. המוכר בסופר לא מתייחס לכוח השכנוע המרשים שצברתי ומסרב למכור לי שיקוי קסמים הידוע בתור מיץ ענבים. איזה שעמום. אפשר לחזור למחשב עכשיו?
מאז ומתמיד הייתה לי נטייה התמכרותית קלה בכל הנוגע למחשבים. מהרגע שקיבלתי את המחשב הראשון שלי בגיל 7 ועד היום, לא נטשתי אותו מעולם. קלאסיקות ארקייד, לומדות, אפילו סוליטייר – כולם זכו להצלחה מטורפת אצלי. חשבתי שזה יעבור לי באיזה שלב. חשבתי שזו רק התרגשות טכנולוגית ותו לא. עם הזמן הריגוש מהמחשב עבר וחשבתי שיצאתי מזה.
משתלט על כל הזמן הפנוי
כמה שנים עברו מאז ושמתי לב שבכל פעם שאני נמצאת בתקופה לחוצה בחיי, אני מעדיפה לברוח לעולם של משחקי מחשב עמוסי דמויות, משימות ופרטים. חשבתי שזה יעבור לי עם הגיל, אבל כנראה שגיקיות זו נטיה מולדת שאינה חולפת בקלות. התחביב הזה לא רק משתלט לי על כל הזמן הפנוי, אלא גם פוגע לי בבריאות (משקפי קריאה בגיל 24, מיגרנות ודלקת חריפה בשורש כף היד הן רק חלק מהרעות החולות שניתן להאשים במשחקים) והופך אותי לדחיינית כפייתית.
בתקופות שאני חזק בתוך משחק הבית מתחיל להראות כמו חורבה (ולא כזו ששווה לחקור כי יש תיבת אוצר בפנים!), החברים שלי שומעים ממני רק וירטואלית וסדר היום הופך להיות עוד פרט איזוטרי שאין צורך להתייחס אליו. יום הופך ללילה והשמש מפציעה, ואני עדיין מול המחשב, מקליקה.
אז מה בעצם ממכר כל כך במשחקי תפקידים ממוחשבים, בייחוד בקרב מבוגרים? יתכן שההתמכרות כל כך קשה ומהנה בגלל שאנחנו זוכים "לחיות" חיים של מישהו אחר – הירואי, אמיץ וחזק, בעולם פנטסטי, מעניין ויוצא דופן. כשהדמות שלנו נפצעת אנחנו יוצאים ללא פגע. כשהדמות שלנו מתעייפת אנחנו עדיין מלאי מרץ. אנחנו מקנאים בדמות שלנו כי היא לא צריכה להתמודד עם דברים שאנחנו מתמודדים איתם ביומיום – סידורים, עבודה ומשפחה.
אולי הפתרון, במקרה של מכורים כמוני, הוא לא לברוח לעולם אחר מעניין ומרגש, אלא לעשות את החיים הרגילים שלנו קצת יותר מעניינים ומרגשים. גם העולם האמיתי יכול להיות מלא הרפתקאות, נופים ודמויות מרגשות – פשוט צריך לעזוב קצת את המחשב ולצאת מהבית.
לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:
