(צילום: dreamstime)
בעוד חמישה ימים אהיה בת 35. הבטחתי לעצמי שכשאגיע לגיל הזה אפסיק לעשן. מכריי הקרובים מעולם לא לקחו את ההצהרה שלי ברצינות ובצדק -- עוד לא התחלתי להתחיל להפסיק וכבר יש לי מחשבות איך אתרץ את הניסיון שנכשל.
אני שייכת לסוג שאוהב לעשן, נהנה לעשן, הסוג שהתחיל לעשן ללא לחץ חברתי -- לגמרי לבדו ועל דעת עצמו. הסוג שעושה חשק לעשן או כמו שחברה טובה אמרה לי פעם: "על ידך הסיגריות נראות בריאות". אבל די. באמת הגיע הזמן להגיד שלום להרגל המסריח הזה, פשוט לגמור איתו ולהפסיק לתת לסיגריות לנהל לי את החיים. הבעיה היא, ולא היחידה, שבכל פעם שאני אומרת או כותבת את צירוף המילים "להפסיק לעשן" -- בא לי לעשן.
שנים בכלל לא חשבתי להפסיק עד שערב אחד (ביום הזיכרון), נתקעתי בלי סיגריות ומצאתי את עצמי מחפשת שאריות של סיגריה במאפרה. כשלא מצאתי ירדתי לרחוב כמו אחרונת הנרקומניות, כי אולי ג'ה ישלח לי מישהו, שאוכל לשנורר ממנו סיגריה עד שיגיע המחר ואיתו קיוסק פתוח. למחרת, הובכתי מעצמי.
כל כך נבהלתי מהתלות, שניסיתי להפסיק למשך עשרה ימים בהם נטרפה עלי דעתי. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר חוץ מסיגריה, לא הצלחתי לישון, הרגשתי פחות חכמה ועוד דקה שמנה כי לא הפסקתי לאכול. בקיצור, הסיגריה שברגע זה הצתתי מעידה שזה היה כשלון חרוץ. מאז אני קונה שתי קופסאות כמה שעות לפני ערב יום הזיכרון, כדי ש"מדבר" הסיגריות לא יחזור על עצמו, חס וחלילה.
זה לא אותו דבר בלי סיגריה
בטעות איומה העישון הפך להיות חלק מהתדמית שלי ואני מרגישה שייכת לקבוצה המפוקפקת של "המעשנים": קבוצה חברתית בלתי רשמית, שחבריה אוהבים להשתייך אליה, למרות שאני די בטוחה שכל אחד ואחד מהם רוצה להפסיק לעשן. מחר.
בינתיים אני מעשנת. לפני המקלחת, אחרי המקלחת, לפני האוכל ואחריו, לפני הסרט, בהפסקה ובסופו, וכמובן עם הקפה של הבוקר. החבר שלי אומר לי: "אני לא מבין אותך. קמים בבוקר, יושבים מול חלון מלא שמיים כחולים, אוויר נקי, ירוק בעיניים, מה סיגריה עכשיו מה? היא מסריחה את כל הרגע". זה נכון. היא מסריחה, היא מלכלכת את האוויר, את הסביבה, היא מזהמת את הריאות, אבל מה לעשות שברגע שהוא משתתק בא לי לעשן? לא נעים לי להודות שלפעמים אפילו תוך כדי.
מי שלא עישן מימיו לעולם לא יבין זאת. מוח של מעשנת כמוני מאבחן בתסריט שהוא תיאר סיבה למה כיף לעשן: בוקר, אוויר נקי, שמיים כחולים, עיתון, קפה וסיגריה. בראשי המכור הצירוף מסתדר בצורה מושלמת ויותר מכך -- בלי הסיגריה זה לא יהיה אותו הדבר. אני מבינה שהוא לגמרי צודק. לפי ההיגיון הבריא, הסיגריה לא מתאימה. נקודה.
עניין רגשי לגמרי
העניין הוא, ואולי זה שורש הבעיה, שבעישון אין שום דבר הגיוני. עישון הוא עניין רגשי לגמרי. הסיגריה היא מסך עשן בין המכור לבין העולם. ההתעסקות והמיסוך הם, בין היתר, תוצאה של חוסר שקט או חוסר עניין ולמרות שאני מספרת לעצמי שלי זה לא יקרה -- אני לא אמות מהסיגריות כי יש לי גוף חזק – הרגל העישון נובע ממקום חלש מאוד.
אני הכי מקנאה במעשנים "לייט", הלא מכורים שמעשנים רק לפעמים, רק כשמתאים. זה המצב האידיאלי מבחינתי, אבל אני יודעת בוודאות שאצלי זה הכל או כלום; להיות או לחדול!
ועכשיו, רגע לפני המהלך הגדול, אני רוצה לפנות לסיגריה ולשאול אותה באופן אישי: תגידי, איך זה יכול להיות שאני כל כך אהבתי אותך ואת בתמורה איימת להרוג אותי? לכל מקום לקחתי אותך איתי ואם נתתי אותך זה היה רק לחברים. ואת זוכרת, איך פעם, בניו יורק, יצאתי באמצע הופעה ועמדתי בחוץ, בקור של מינוס 14 מעלות עם אף קפוא, רק כדי לבלות איתך?
אפילו כשהוציאו חוק נגדך נשארתי לצידך והוצאתי ממעגל הבילויים שלי את כל המקומות שהחרימו אותך. ובלילות שלא היית, איך יצאתי להביא עוד ממך כדי שתהיי איתי גם בבוקר? תמיד העדפתי אותך. ככה את גומלת לי? באיום מתמשך? בגרימה להתרוששות? איזו מן אהבה זו? אז עם יד על הלב והריאות אני רוצה להגיד לך, שבתכלס, את מסריחה אותי. ואולי השנה, בעזרת השמש ואלן קאר, דרכנו ייפרדו וסוף סוף אפסיק לעשן.
פוסטים נוספים של שמרית גאון:
