(צילום: dreamstime)
"הילדה חייבת להוציא ציונים טובים בבגרות. זה נורא חשוב לעתיד שלה", כך אמרה לי מישהי שהגיעה עם בעלה לאימון, שמטרתו לייצר בינם לבין בנותיהם יחסים שיש בהם תקשורת קרובה והכרות אמיתית עם הבנות שלהם.
לימודים זה חשוב, אין ספק, אבל האם היא שאלה פעם את בתה מה היא רוצה? "מה זאת אומרת? הרי ברור שחייבים להוציא בגרות -- אחרת איזה עתיד יהיה לה?", היא השיבה לי ואחרי כמה דקות הבינה פתאום שמעולם לא עלה על דעתה לשאול את הילדה מה היא רוצה, מה חשוב לה ומה היא חושבת על החיים שלה; לא מתוך כוונה רעה חלילה, אלא כי אותה מעולם לא שאלו כשהיא הייתה בגילה.
תמיד מפתיע
בתום הפגישה שלנו התיישבתי בכורסה ונזכרתי בחוויות שלי כאמא לשני ילדים מתבגרים. מכל הזיכרונות שהציפו אותי, אחד היה חזק במיוחד: בשבת שטופת שמש, לפני 8 שנים, ישבתי בחצר ביתה של חברה והילדים שיחקו בתוך הבית. הכל היה שלו ורגוע, כשלפתע נשמעה הקריאה "אמא". לא זיהיתי את הקול ולא הגבתי. רק בפעם השלישית ש"אמא" עלתה לאוויר, סובבתי את הראש וראיתי את הילד שלי עומד בפתח הבית.
בשניה הראשונה רציתי לשאול "מי אתה ואיפה הילד שלי?", אבל אז נפל לי האסימון: הילד שלי הוא כבר נער, שקולו התחלף בסוג של "נביחה" לא מוכרת. כן, ידעתי שהוא גדל ולפי הצמיחה שלו לגובה אי אפשר היה להתבלבל, אבל איכשהו חשבתי שיש עוד זמן.
זה קורה לכולנו וזה תמיד תופס אותנו בהפתעה -- גם לאלו שלומדים חינוך, כמוני. תמיד היה לי חשוב לדעת מה באמת וקרה לילדים שלי ואיך הם גדלים, אבל למרות שקראתי וידעתי, עדיין הייתי מופתעת.
עוברים דירה בתוך עצמם
אז מה הופך את הגיל הזה לקסום מצד אחד ובלתי נסבל, לעיתים, מצד שני? התשובה היא שינויים. לנו זה נראה כמו סיוט, אבל שינוי הכרחי לצמיחה שלהם ושל כולנו. ממש כמו כשעוברים דירה: בבוקר מגיעה משאית, מעמיסה את כל החיים שלנו עליה ותוך זמן קצר היא ממקמת אותנו בבית חדש. יש התרגשות ושמחה והמון ארגזים שמתרוקנים וארונות ומדפים שמתמלאים מחדש בחפצים שלנו. אבל לצד כל אלה לוקח לנו זמן להסתגל לסביבה, לאנשים ולנוף. כך גם בני הנוער. הם "עוברים דירה" בתוך הגוף של עצמם.
זה אפילו לא מקום חדש, זה כאילו חי בתוכם ילד שהופך למבוגר. ההורמונים שאחראים על השינויים הפיזיולוגיים הופכים אותם לאנשים עם מצבי רוח משתנים. הם נראים לנו אגואיסטים? ברור. החדר שלהם נראה כמו הגירסה העדינה של סדום ועמורה? ללא ספק. לפעמים, מרוב בגדים שפזורים בכל מקום, לא באמת ברור אם יש שם רצפה או שטיח מקיר לקיר.
אז מה עושים? נושמים, פשוט נושמים ומזכירים לעצמנו שזה עובר. זה לא תמיד קל ואני יודעת שלכולנו יש רגעים שבא לנו לארוז מזוודה ולעוף מהבית, אבל הדשא של השכן ממש לא ירוק יותר. לכן, בכל פעם שהם מוציאים אתכם מדעתכם ורגע לפני שאתם מתפוצצים, תשאלו את עצמכם האם הדבר הזה שאתם דורשים מהם עכשיו באמת חיוני ובעל ערך.
מקום משלהם
לפעמים אנחנו כועסים ורבים עם הילדים שלנו על כל כך הרבה דברים עד שבסופו של דבר היחסים נפגעים ואין באמת קירבה ואינטימיות. חשוב שהם יכבדו את המרחב שלנו וילמדו לחיות בתוך משפחה, שיש לה עקרונות וערכים. מאידך, המרחב שלהם חשוב לא פחות ואת זה אנחנו לא תמיד זוכרים. כשאנחנו דורשים מהם להתנהג על פי הכללים שלנו בכל הבית, אנחנו לא באמת משאירים להם מקום להיות מי שהם או מי שהם רוצים להיות.
כשגיל ההתבגרות דפק אצלנו בדלת עשיתי הסכם עם הילדים שלי: בכל המרחב המשותף בבית -- מטבח, סלון, פינת אוכל ושירותים -- הסדר והניקיון נשמרים על פי הכללים שלי. החדר שלהם היה המקום היחיד בבית שבו הם יכלו לקבוע איך הוא ייראה; הוא היה רק שלהם. נכון, הבת שלי צבעה את הקיר בחדרה בסגול כהה וכשעברנו דירה לקח לנו חצי יום רק כדי לצבוע אותו בלבן, אבל אבל בארבע שנים שבהן גרנו שם היה לה את החדר שהיא רצתה.
החדשות הטובות הן שזה עובר: הילדה שלי, שממש עוד מעט חוגגת 28, הפנימה כללים לסדר וניקיון ממקום של חופש לבחור ולא מתוך כפייה. אני, לעומתה, שגדלתי בבית סטרילי ונקי להחריד, יצאתי בלגניסטית לא קטנה ולקח לי שנים למצוא את האמצע. ככה זה, אין חוקים חד משמעיים והדבר הכי נכון, שאני גיליתי בתוך הצונאמי של גיל ההתבגרות, הוא להקשיב להם באמת; להתעניין בעולמם הפנימי ולראות אותו דרך העיניים שלהם.
זכרו שהמתבגרים שלנו חייבים לעבור את מסע ההיפרדות שיהפוך אותם, בסופו של דבר, לאנשים עצמאיים. אז קחו נשימה עמוקה ושיהיה בהצלחה.
מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.
לפוסטים קודמים של מונה ניר גלעד:
