(צילום: dreamstime)
היום השלישי לתחילת השנה. השעה 8:45, אני עומדת מרוצה מחוץ לגן, מקשקשת עם אימא נוספת, אני אחרי שחרור כפול מוצלח של שני מתוקים בלונדיניים -- כל אחד למסגרתו החדשה הוא. יצאתי מהגן כבר לפני 10 דקות, שמחה ומאושרת, שהפרידה עברה בקלות כמו ביומיים הקודמים. אפשר להכריז על "הסתגלות מוצלחת!".
רגע אני עם חיוך וברגע שאחרי זה תופס את כולי: צווחות מקוטעות מעורבבות בבכי היסטרי. הלב שלי מכיר את הקול שלו ושומע אותו עוד לפני האוזניים. כל הדם שלי מחליט באופן קולקטיבי לזרום בבת אחת לכיוון כפות הרגליים.
הוא רץ אל שער הגן בבכי תמרורים, שקוטע את המשפט עליו הוא חוזר שוב ושוב "אני רו...צה את אאאאימא!". אני קופאת. שיח מסתיר אותי בדיוק, אבל אם אזוז ימינה או שמאלה הוא יראה אותי. לא מצליחה להחליט אם טוב שאני כאן או לא. אולי כדאי שאחזור וארגיע אותו? או שעדיף לדבוק במסר שהלכתי והוא נשאר כאן?
זה לא אנושי
20 דקות של בכי מאחורי השיח. אני כבר מזמן יושבת, ככה לדמעות אין דרך ארוכה מדי לאדמה. הוא בוכה שם ואני כאן. הוא באימה שלו שם ואני עם שלי כאן. מתחבאת ממנו -- מהילד הזה שלי, שאני אוהבת יותר מאת החיים עצמם, שהמבט השובה שלו יכול להעביר אותי על דעתי מרוב אהבה. אני מתחבאת ממנו לא כי אני חזקה או חכמה, פשוט כי אני לא מצליחה לחשוב אף מחשבה אחת עד הסוף שלה.
זה לא אנושי. אין אף חיה בטבע ששמה את הילדים שלה בגן ואז יושבת תחת שיח, שוחה בזיעת חרדה ודמעות, שומעת אותו מייבב, בוכה אליה ולא קמה והולכת אליו. זה נגד חוקי הטבע, נגד חוקי ההיגיון, נגד חוקי הלב. ובכל זאת -- לא קמה.
אחרי כמה זמן הוא נרגע, מתחיל לדבר עם המבוגרת האחראית שנמצאת איתו שם, אצלי הכאב עוד לופת את הלב, אבל לצידו מתחילה לבצבץ לה סקרנות שובבה. כל כך הרבה פעמים רציתי להיות זבוב על הקיר של הגן, לראות אותו בלי שהוא רואה אותי. בלי שהוא יודע שאחלץ לעזרתו בשנייה שיצטרך, לראות אותו נטו, איך הוא כשהוא שם, ופתאום יש לי הזדמנות להיות מקשיבה ואינה נראית.
אני מנגבת את הדמעות וזוקפת את האוזניים, אני לא ממש זבוב על הקיר אולי יותר חתול תחת שיח, אבל אני מתחילה להקשיב, שומעת איך הוא מתחיל לשתף פעולה, איך הוא מרגיע את עצמו ובעיקר מתפעלת מהדרכים שלו להוציא את עצמו מהמצוקה: כמה יפה הוא מבקש בדיוק מה שהוא זקוק (ולא, זה כבר לא אותי!), ואיך שהוא מוצא דרך לשאת את חוסר האונים שהוא מרגיש. אני שומעת איך הוא מדבר. עצמאי ובטוח בעצמו, בבגרות פתאומית חדשה לי.
מלמדים גם אותנו
דרכים חדשות להתמודד או רגעים של גילויי פתרונות חדשים מופיעים אצלם פתאום כאילו משום מקום. לאו דווקא כשאנחנו שם, תומכים בהם, מלווים אותם ונותנים להם יד, אלא דווקא במצבים שאנחנו חסרים בתמונה. פתאום, כשאין ממי לקבל את חיזוק, הם פונים פנימה ומוצאים משהו חדש בתוכם.
זה מין פרדוקס: אנחנו לא משחררים כי אנחנו לא בטוחים שהם מסוגלים או חוששים שייגרם איזה נזק, אבל כשאנחנו שם איתם אנחנו לא מאפשרים להם לעמוד מול עצמם ומול העולם וחוסכים מהם (ומעצמנו) רגעי חסד וקסם נדירים. הם לומדים ומלמדים גם אותנו שהם מסוגלים, שהם חזקים, שהם באמת יכולים להתמודד.
20 דקות מתחת לשיח בבוקר לח במיוחד תלשו לי חלק מהלב, אבל בחלל הפנוי שנוצר שם יכולתי לראות פתאום ילד. איש קטן. חזק ועקשן ויודע בדיוק מה הוא רוצה ובעיקר מסוגל לדלות מתוכו פתרונות למצבים לא פשוטים. ופתאום, לרגע מתוק אחד, סמכתי עליו, ידעתי שהכאב (גם שלו וגם שלי) הוא לא האומדן אם קורה עכשיו משהו טוב או לא.
כאב הוא לפעמים בלתי נסבל, ועם זאת הוא מסוגל לקחת אותנו רחוק מכפי שיכולנו להאמין שאנחנו מסוגלים. כשהוא חזר לתוך הגן רגוע ונינוח, הבנתי שגם אינסטינקט אימהי מגונן עתיק יומין יכול ללמוד משהו מילד בן שלוש וחצי.
נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.
פוסטים נוספים של נוגה מיבר:
