(צילום: dreamstime)
נשבר לי הגלובוס. עולם עגול, מואר, מוקף ים כחול, שקניתי לעצמי כמתנת יום הולדת לגיל שלושים, נשבר בקו המשווה ולאורך יבשת אפריקה. זה קרה בערב האחרון בו ארזתי את הדירה בה גרתי לבדי שבע שנים לקראת מעבר לדירה עם החבר שלי.
בדרך כלל אני נזהרת מלייחס למצבים מקריים משמעות מיסטית, אבל בשנייה שזה קרה לא יכולתי שלא לחשוב שזה סימן רע – דווקא ברגע המשמעותי הזה, מכל הפריטים בבית, נשבר לי העולם.
כמעט בכיתי. הרגשתי כמו כלה ששמלתה הוכתמה ערב חופתה. הגלובוס שנשבר העלה בי בבת אחת את פחד הפרידה מהעולם הישן, שהדחקתי היטב במהלך ימי ההתארגנות והאריזות. וכשהפחד ממלא אותי אני מתחילה לחשוב בתצורת "לא": למה לא לעזוב את הדירה הנוכחית, לא לעבור לאיזור אחר בעיר, לא להיות בזוגיות, לא להתקדם, לא לנסות, למה הוא לא מתאים לי, למה זה לא יעבוד.
לכל אחת מהשאלות נמצאה כאילו תשובה הגיונית; הפחד מספק תשובות: למה לא לזוז, למה לא להעיז, למה להישאר בדיוק באותו מקום. ישבתי בבית ופחדתי. בעיקר מהמחשבה שאמליך את הפחד על הכל, שאפסול הכל -- אותו, אותנו, את הדירה החדשה, את כל המעבר -- רק כדי להוכיח לעצמי שהפחד צדק.
מפלס הפחד עולה
אף פעם לא חשבתי שאני אדם שמפחד משינוי. להיפך, שנים התפתיתי לחשוב שאני נעה קדימה ללא חשש. "עפה על החיים", מתקדמת במהירות הבזק מבלי להסתכל לאחור. יכול להיות שאפילו צדקתי, אבל ככל שהשנים עוברות אני מגלה שאני לא כזו אמיצה, שלא לומר פחדנית.
אולי פעם, בילדותי, הייתי תמימה, פחות מפוכחת וכתוצאה מכך גם יותר אמיצה. בגיל 11 למשל, לא היססתי לקפוץ בסלטה לאחור לתוך בריכת שחייה בעומק בינוני עם מעקה בולט שעלול היה לשבור לי את המפרקת. היום, דקה ל-35, מחשבות על גלגלון בפארק מעוררות בי חוסר נוחות.
עם הזמן מפלס הפחד שלי עולה. ייתכן שהדבר טמון בעובדה שכל שנה מקרבת אותי אל מותי הבלתי נמנע, או שאולי הדבר גלוי ופשוט בהרבה -- כבר התאכזבתי בעבר, כבר היו בחיי התחלות שנראו מבטיחות והסתיימו באכזבה, ואולי יש משהו בשתי המחשבות.
לא מוכנה להתקבע
כששיחזרתי את מחשבותי במהלך השבועיים שקדמו למעבר, מצאתי שהייתי שקועה בסדרה של הספדים: הספדתי את הרווקות שלי, את הלופט המגניב שהיה לי, את השכונה ואת הרגעים בה, את כל החיים שהיו לי שם. חייתי במין אבל מתמשך, עסוקה בלהצטער על כל מה שסיים את תפקידו, במקום לשמוח על השינוי שהגיעה שעתו.
שנאתי את עצמי על זה. מה לעזאזל קרה לי שהפכתי להיות חיה ספקנית, פחדנית, שחייבת תחושת ביטחון בכל רגע?! האם נעלמה לי האופטימיות, האמונה בטוב, היכולת להיזרק אל מקום חדש שלא הכל ידוע בו? הרי גם אם בכל בוקר אמנה את הסיבות למה לא לצאת מהבית -- אמצא גם אמצא אותן. זה נכון לגבי כל אחת מהדוגמאות: למה לא לעלות על האוטו, למה לא לרכב על אופניים, למה לא להתאהב, למה לא להתחייב, למה לא להביא ילדים, למה בכלל לצאת לחיים? הרי העולם הוא ג'ונגל, שעל פי הסטטיסטיקה פועל בעיקר לרעתנו, ובסופו של דבר גם נשבר.
הצורך בביטחון טבעי וברור לי ואולי זהוהדבר הבסיסי ביותר שיצור חי מבקש לעצמו, אך הוא עלול להוביל לקיבעון. לכן החלטתי באותו רגע שאני לא מוכנה להתקבע, לא על קירות ולא על רעיונות. אין דרך לדעת הכל ולכן אני מפסיקה לנסות ומתחילה להיות -- לנוע, להתנסות, לחיות. אני בוחרת להיזרק לשלב הבא בהתרגשות של ילדה. בלב פתוח ואמיץ. כשהבנתי את כל זה, הרגשתי הקלה גדולה.
(צילום: dreamstime)
בבית הישן הגלובוס הונח על שידה מתחת לחלון, כך שבשעות מסוימות ביום חציו היה מוצל ואילו החלק המוסתר, מואר. כזהו הפחד, החושך שלפני זריחת האור. בעוד שבועיים יש לי יום הולדת. החבר שלי אמר שיקנה לי גלובוס חדש במתנה. מה אראה בו? כנראה שאת כל העולם כולו.
פוסטים נוספים של שמרית גאון:
