מוזיקה מעניקה לי אושר, רווחה, מפלט, כוח, מרחב. גם האנשים שמאחורי המוזיקה -- הכוכבים, הכותבים, הזמרים והמעבדים -- יכולים ללמד דבר או שניים על החיים. הנה ארבעה דברים שלמדתי מג'יימס בראון המנוח הענק החד פעמי.

התגאה במי שאתה

"Say it loud", צועק בראון לקהל המאמינים בכנסיית הפ'אנק שלו, "I'm black and I'm proud"!

אני ודאי איני שחור. אבל יש לי שם משפחה מזרחי ביותר ויש עדיין אנשים שיש להם בעיה עם זה. כבר קיבלתי עצות לשנות את השם בקורות חיים, אבל סירבתי בתוקף. אני אומר זאת בקול רם: אני מזרחי ואני גאה. בראון מדבר על השחורים בנקודה מסוימת בזמן, אבל משיא לנו עצה שרלוונטית גם היום לכל מי שמרגיש שהחברה סביבו מנסה להדיר את רגליו ולהתייחס אליו בזלזול. בין אם אתה מזרחי, ערבי, הומוסקסואל, או מה שלא תהיה -- התגאה במי שאתה והודע זאת לעולם.

קח את העניינים לידיים

אתמול נרצח מרטין לותר קינג ומהומות ניצתו כמעט בכל עיר גדולה בארה"ב. היום, 5 באפריל 1968, ג'יימס בראון עומד על הבמה בבוסטון ומתכונן להופעה שנקבעה זמן רב מראש. ראש העיר קווין וייט ביקש לבטל את ההופעה; מה הוא צריך עכשיו 15,000 שחורים משולהבים, שייצאו מהופעה אנרגטית של מלך הסול והפ'אנק וילכו לזרוע הרס ברחובות?

מנגד, אומר לו חבר מועצת העיר השחור היחיד, אם תבטל את ההופעה זעמם של 15,000 קוני הכרטיסים רק יגבר. וייט מצא פיתרון מסוכן, והימר עליו: "גבירותיי ורבותיי", אמר קריין הטלוויזיה בערוץ המקומי של בוסטון, "אתם מוזמנים ליהנות משידור חי של מופע מהבוסטון גארדן, בכיכוב הזמר השחור ג'ימי בראון ולהקתו". וייט החליט למנוע את המהומות בעיר בכך שירתק את רוב הקהל השחור למקלטי הטלוויזיה.

זה עבד, והרחובות נותרו ריקים, אבל באמצע המופע, זיעה ולהט באוויר, כמה מהרוקדים בקהל זינקו על הבמה. השוטרים, כולם לבנים וחמושים באלות, זינקו אחריהם ולרגע מסוכן אחד הכל עמד להתפוצץ בשידור חי. עד שבראון הפסיק את המוזיקה ולקח את המיקרופון.

"אתם גורמים לי להיראות רע", הטיף לקהל שלו כמו בכנסיה. "ביקשתי מהמשטרה לסגת כי חשבתי שהעם שלי ייתן לי קצת כבוד. אנחנו ביחד או לא?", הוא קרא. כל העיניים בבוסטון נעוצות במקלטי הטלוויזיה, הקריירה של בראון מרחפת באוויר ואיתה עתיד העיר בשבועות הקרובים. "כן!", הקהל עונה בשאגה. החצוצרות נכנסו והשיר המשיך. בוסטון נשארה שקטה, בעוד כל הערים סביבה בוערות. בראון לבדו הציל אותה ממהומות והמשיך משם למופע דומה בוושינגטון בהזמנת הנשיא.

תעבוד קשה

ג'יימס בראון אוהב שמכנים אותו "האיש שעובד הכי קשה בשואוביזנס". וזה נכון, הוא באמת עבד קשה, בלי הפסקה, כל הזמן. ההופעות שלו היו רבות ותכופות (בשנות השיא הן הגיעו לכ-330 מופעים בשנה!) וארוכות מאוד. בכל ערב הוא רקד, צעק ושר, מזיע כמו שאף אחד לא הזיע על במה. הוא דרש מנגניו מוסר עבודה קפדני, ולא הפסיק להתאמץ, לא האט לרגע. זה מודל שאני מתקשה, אבל רוצה, לאמץ.

לא חייבים להיות מספר אחד

בראון מחזיק בשיא מוזר: הוא הכניס יותר שירים מכל אמן אחר למצעד מאה הלהיטים של הבילבורד, מבלי לגעת ולו פעם אחת במקום הראשון. בימינו קוראים לזה "הזנב הארוך": נישה שעובדת על טפטוף קבוע של קהל, שאף פעם לא גדל למאסה קריטית אמיתית שתכבוש את המצעד.

ובכל זאת, בלי שיר אחד בפסגת הפסגות, קשה לומר שבראון הוא כוכב משני או אמן זוטר. מדובר באגדה בחייו ובמותו, סנדק הסול, הסבא של ההיפ-הופ. הוא לא צריך מקום ראשון כדי להיות ג'יימס בראון.

פוסטים נוספים של גיא חג'ג':

לאתר מהות החיים