(צילום: dreamstime)

לקראת תחילת שנת הלימודים, בה אעבוד כמורה בבית ספר, הלכתי לחנות לציוד משרדי שליד ביתי. עשרות ילדים בכל הגילאים התרוצצו בין המדפים עם הוריהם, אוספים בחופזה עטים, קלמרים, עפרונות, יומנים ומחקים. אני הלכתי אל המדף המרוחק שבקצה החנות וקניתי לי מחברת אחת.

כשהגעתי הביתה פתחתי אותה, עצמתי את העיניים וחשבתי על השנה הקרובה. חשבתי על חינוך במובנו העמוק ביותר עבורי, על הזרקור המצביע על המהות הבסיסית ביותר שלו. חשבתי על עצמי כמורה ועל התלמיד ועל המפגש בינינו. תהיתי כיצד עלי להתכונן לשנת הלימודים הזו. לקחתי את העט, וכתבתי בעמוד הראשון מילה אחת: "עכשיו".

עכשיו, ולא בעתיד

שני כוחות זיהיתי בחיי: בהתחלה זיהיתי את כוח העתיד, שדוחף קדימה להישגים, למידה וצמיחה, אל עושר בידע, בכסף או בכבוד. זה שמגייס את המשאבים הפנימיים, שואף אל תמונה רצויה וגם מגשים אותה. רק אחרי שנים רבות זיהיתי גם את הכוח השני, אחיו הצעיר והתמים -- העכשיו.

העכשיו הוא חמקמק. הוא מתגמד, מתכווץ וכמעט נעלם אל מול כוח העתיד. אל מול תמונת העתיד הדמיונית של ה"אני המוגשם" שלי, יושב תחת גפני ותאנתי, העכשיו הופך לאמצעי בלבד. רגע קצר וקְטן-ערך בשרשרת של רגעים קטנים כמוהו, שיובילו אל עתיד גדול ומפואר.

הרבה רגעי עכשיו חלפו להם כך עד שגיליתי: עבורי העכשיו הוא כמו המים עבור הדג. הדג מוקף במים מיום היוולדו, הוא שוחה בהם ונושם בהם, ואוכל בהם ומת בהם. המים קובעים את חוויית חייו יותר מכל דבר אחר, ובכל זאת הוא כלל לא שם לב אליהם. הוא רואה אותם כמובן מאליו ושוחה בתוכם אל המזון, אל המסתור או אל הדגיגה אהובת לבו.

העכשיו גם הוא כמו מים. הוא תמיד המציאות החשובה ביותר. כל חיי קורים בו. למעשה, הוא המקום היחיד בו חיי קורים – לא בעבר שהפך לזכרון בלבד, ודאי שלא בעתיד, שאינו אלא הקרנה של דמיוני.

חינוך עכשיו

החינוך שקיבלתי בילדותי, נזכרתי, האדיר את העתיד והזניח את העכשיו. הלימודים התרחשו כדי שיהיה לי ידע בעתיד, הערכים הונחלו כדי שאהיה אזרח או חייל או עובד טוב כשאגדל והמבחנים כדי שאצליח בסוף המסלול. מתי ניתן מקום ל"עכשיו"? אולי רק בעשרים הדקות של משחק המחבואים בהפסקה הגדולה.

אך לא היה זה החינוך שכשל. החינוך היה פני האדם. הוא היה התפיסה הרווחת, הרוח הנושבת מסביב. גם המורים שלי לא חיו בעכשיו, אלא בעתיד. גם הורי לא. ולא המגישה שבטלויזיה וגם לא המוכר שבמכולת. כל כך נדיר היה למצוא אדם שחי באמת ב"עכשיו", שרק אחרי 16 שנות לימוד נתקלתי בו. ולא כאן, אלא בדרום הודו.

כשעצמתי את העיניים, שם מול המחברת, ראיתי את החינוך האחר. את החינוך שמכיר בחשיבותו של העכשיו. שמכבד את חוויית החיים של התלמיד ברגע הנוכחי ופוגש אותו ברגע הנוכחי. עכשיו ורק עכשיו. כל פעם מחדש. תלמיד שישמח ב"עכשיו" שלו, חשבתי, ימשיך לשמוח ברגע הנוכחי, גם במה שאנו מכנים "העתיד". תלמיד שיחוש מלאות ושלמות ברגע הנוכחי, מבלי להקטין אותו ומבלי לפסוח עליו בדרך אל הבגרות, יזכה, למעשה, בערך החשוב ביותר. הוא יהיה הדג שלמד לאהוב את המים.

עם "עכשיו" לא הולכים למכולת

ואז התחילו לדבר הקולות. ערב רב של קולות נשמע מכל עבר. "ומה עם השכלה, עתיד מקצועי, הגשמה?", אמר ההגיון. "ומה עם הצורך לשרוד כלכלית ולהחזיק משפחה?", שאל הפחד. "ואיזה מן דבר זה לחיות רק עכשיו? מה, אתה מסומם?", אמר קול נוסף, בלתי מזוהה, אך בעל מבטא פולני כבד.

נכון, עם "עכשיו" באמת לא הולכים למכולת. אבל מה שבטוח זה, שהולכים למכולת עכשיו. ההכרה בעכשיו ובחשיבות הגדולה שיש בהימנעות מלבטל אותו, לפסוח עליו ולהפוך אותו לאמצעי בלבד, אין פירושה ביטול כל רצון ליצירה או צמיחה. אין פירושה שאי אפשר לתכנן תוכניות ולהציב מטרות.

היצירה היא פעולה משמחת ונפלאה, והיא קורית תמיד עכשיו. תכנון תוכניות וצעידה להגשמתן הוא משחק אנושי מרהיב ומרגש, וגם הוא קורה עכשיו. אפשר ללמוד חומר, לרכוש כישורים, לפתח את היכולות הגופניות, השכליות והרגשיות, להתאמן ביחסים חברתיים -- ולעשות כל זאת עכשיו. כמטרה בפני עצמה, כהגשמה הנפלאה ביותר של הפוטנציאל האנושי. לא זה שיגיע בגיל מבוגר כלשהו, אלא הפונטציאל שקיים, ומתתמש לו כבר עכשיו.

קאביו  הוא מורה לפסיכולוגיה ומורה רוחני.

לאתר מהות החיים