(צילום: dreamstine)
השבוע חגגתי יומולדת שנה לאימהות שלי. זו היתה הזדמנות עבורי לבחון מה עשיתי, איך זה קרה לי ולמה, מה פתאום הפנתי עורף לאג'נדה החד משמעית שלי לאורך חיי, שקבעה שלי לא יהיו ילדים. ובכלל, במה אני שונה היום. דין וחשבון שכזה.
תמיד הייתי המבצר של עצמי. יחידה עצמאית שאינה תלויה באיש. לא בכסף של אף אחד ולא בלב של אף אחד. אני יכולה להעיד על עצמי שאני אדם מאוד פרקטי, עם הרגליים על הקרקע ואוהבת את תחושת היציבות והביטחון בכל תחום בחיים. השליטה בחיי היתה ערך עליון.
גם במערכות היחסים שלי כאדם בוגר תמיד הייתי בעמדת כוח. לא במובן של כוחניות כמו שלא במודע: עשיתי בחירות בבנות זוג נפלאות, שנורא אהבו אותי והיה לי ברור שעבורן אין לי תחליף. מקומי שם היה בטוח. אבל חשתי צורך לפרוט את הכוח הזה למקום של נתינה ממני, יותר מאשר קבלה. ביטוי לכך היה בקשר עם בת הזוג, בסקס, באחריות, בהענקת תשומת לב ומשענת נפשית.
האדון של חיי
משכתי לכיוון של הכי בטוח. הכי יציב. הכי לא פגיע, אבל לא נתתי באמת. זה היה תמיד "ליד". כי בסתר ליבי תמיד קיננה משאלה הפוכה. פנטזיה על להיות הקטנה יותר, הנשענת, המעורסלת. הנכבשת בידי מישהי חזקה, דומיננטית. אבל המחיר שעלי לשלם על הגשמת פנטזיה כזאת היה לאבד את המקום הבטוח של השליטה.
הריון? ילדים? לא תודה. היתה לכך משמעות אחת: בחילות, טחורים, צירים, השמנה מטורפת, נוסע שמיני בבטן, לידה זוועתית שהפרס עליה הוא לגדל ילדים שהם שואבי אנרגיה וחופש, גזלני השליטה על חיי. מה פתאום אתן לילד לקחת את עצמי מעצמי? אני האדון של חיי. מצייתת לגחמותי שלי בלבד. אהבתי את הפורמט של חיי כפי שהוא ולא בער לי לשנות כלום.
אבל כל הזמן תהיתי איזו מין אמא אהיה? איזה ילד יצא ממני? מה הורות יכולה לעשות לי? התדפקה על דלתי ההזדמנות להתהפך ולטעום את טעם הקבלה. זה קרה אחרי פרידה מקשר של למעלה מעשור. תוך כדי כאב הפרידה, חילחלה מחשבה חדשה: אולי יש כאן הזדמנות לפתיחת השמיים? אולי מכאן אפשר לקחת פניה לכיוון אחר?
אל תתנגדי -- קבלי
ברגע אחד של אופטימיות וסקרנות באשר למה שמחכה לי מאחורי הפניה הלא מוכרת, אמרתי לעצמי: מותק, לכי על הדבר שהכי מפחיד אותך. קבלי את חוסר הוודאות. עזבי את ביצורייך ותני לחיים להוביל לשם שינוי. אולי יקרה קסם. אולי הדברים שמהם את כה חוששת הם המשאלה הכמוסה של ליבך. אל תתנגדי אליהם. קבלי.
וכדי לאפשר לעצמי לקבל את הלא ידוע, הבנתי שעלי לשחרר את השליטה. להרפות מהאנרגיה המכווצת של הפחד מאובדן השליטה והביטחון. לפרוש ידיים לצדדים ולקפוץ מראש צוק לאגם שטרם טבלתי בו. קיבלתי את הפרידה והחלטתי לנסות להיכנס להריון.
הרגע המכונן היה בבוקר גשום בו הלכתי לאיכילוב לקבל את מנת הזרע הראשונה. לבד, יושבת בבית קפה סמוך לבית החולים. סיגריה אחרי סיגריה. צופה בגשם ומתה מפחד לקראת ההזרעה הראשונה. נופל אסימון במשקל 20 טון. הראש קודח בשני קולות:
קול א' אמר: "מה פתאום את עושה את זה? השתגעת? הרגע פרקת זוגיות! זרע ברחם שווה סיכוי גבוה להריון! לא רק שלא רצית ילדים עד לפני דקה וחצי, את גם הולכת להיות חד הורית! זה כבר לא משחק ולא קטע רוחני! זה סופי ולכל החיים! עופי מכאן ולכי הביתה! פסיכית". קול ב' אמר: "אם תמצאי את הכוח לקום עכשיו ולעשות את זה, הכל יהיה קל יותר אחר כך. את תסתדרי. יקרה קסם. הגעת עד הלום. אל תקטעי את הדרך החדשה שאת פוסעת עליה. אם תברחי לא תגדלי".
הקסם קרה
כיביתי את הסיגריה. מחיתי את הדמעות. נכנסתי למחלקה והוזרעתי. באותו ערב יצאתי לדייט ראשון, איתה.
בתי אלכס וזוגתי הנוכחית הגיעו לחיי ביחד. כעת, אני אמא בת שנה ומאוהבת. האישה שאיתי היא בדיוק הפנטזיה שלא הרשיתי לעצמי להגשים בעבר.
לפני שנה ותשעה חודשים רציתי קסם -- הוא קרה. הוא לא היה קורה אלמלא האומץ להרפות. מה שהיה מכווץ בתוכי נפתח והתרחב. זה מה שאיפשר לי לקבל ולהכיל את הקסם שלו ייחלתי. לקחתי את הפניה החדשה ובראתי אהבה. בראתי את האישה שבי. בסופו של חשבון -- אני בראתי.
וכשאני שואלת את עצמי איפה אני היום מבחינה רגשית, אני חושבת שהאימהות והז'אנר החדש בזוגיות שלי אינם הפואנטה -- הם תוצר לוואי של ההרפיה. מה שקיבלתי, אלו תוצרי לוואי של ההרפיה.
פוסטים נוספים של לימור דהאן:
