אז מה אם פחות נוח לאכול? אישה משבט מורסי (צילום: ויקיפדיה)

 

בצידו השמאלי של מסך הפייסבוק שלי מופיעות באופן קבוע מודעות שמטרתן לעודד אותי להגדיל את החזה ולשקול עיצוב מחדש של האף, הישבן או הבטן. מדורי הרכילות מלאים בנשים קצוצות אף ותפוחות שפתיים ששדיהן בין שיניהן. מהצד השני יושבים אנשים, שחלקם חוסכים כסף לשיפוץ נכסף משלהם וחלקם בזים למראה הסיליקון, שכובש את תעשיית הבידור ואת הרחוב.

בדיוק באותה מידה שאני לא מחבבת אוכל מתועש, כך תמיד הסתייגתי מהמראה המתועש ותהיתי למה אנשים בריאים מכניסים את עצמם להליכים כירורגיים על כל הסיבוכים והעלות שכרוכים בכך.

הכירורגיה הפלסטית החלה את דרכה כאמצעי לעזור לאנשים שסבלו מפגמים או לכאלה שנפגעו בתאונות. ככל שהחברה הפכה צרכנית יותר ובני אדם החלו לקנות לעצמם בכסף מראה חיצוני מחודש, הענף הרפואי הפך לתעשייה שמגלגלת הון ולפעמים, במקום לרפא אנשים -- עושה אותם חולים.

לא רק במערב

הדעות שלי היו אמורות לשים אותי יחד עם אלה שבזים לתעשיית שינויי הגוף, וזה אכן היה קורה, אלמלא נוכחתי שלאורך ההיסטוריה האנושית גברים ונשים הסכימו להקריב את גופם לשלל דפורמציות מלאכותיות, שאמורות לעשות אותם יפים יותר על פי קנה המידה של התרבות שאליה הם משתייכים. הנה קומץ דוגמאות:

נשות מורסי (Mursi), שבט רועים נוודים שחי באזורים המבודדים של אתיופיה, אמנם מתהלכות חשופות חזה, אבל הן בטח ירימו גבה לנוכח השדיים הקשיחים והעגולים להחשיד של כוכבות ריאליטי למיניהן. אצלן, אם כבר לסבול, עדיף לעשות זאת בהחדרה של צלחת לשפה התחתונה, מה שגורם למתיחתה פי 10 ויותר. השפתיים המתוחות הן סמל לעמידות ולבגרות אצל המורסי, ולכן גם ליופי. המידות המורחבות של השפה הופכות אותה בנוסף גם למשטח נרחב לעיטורים וציורי גוף. אז מה אם פחות נוח לאכול?

נשות מורסי, כמו גם אנשי ריקבקסטה (Rikbaktsa) ובני הווארוני (Huaorani) מהאמזונס, שעדיין חיים בניתוק יחסי, מנקבים ומותחים את תנוכי אוזניהם למימדים שיחשבו גרוטסקיים אפילו אצל חובבי הפירסינג המושבעים. זכיתי לבלות זמן מה עם הווארונים באקוודור ואחד הדברים בחזות המערבית שהכי הצחיק את החבורה, שעורה שחום-אדמדם וחלק להפליא, היו נקודות החן שקישטו את עורם של האורחים הלבנים והמתולתלים שלהם. שתי נשים חשבו שמדובר בלכלוך וניסו לתלוש נקודת חן אחת מעל חזהו של שותפי למסע, לא לפני שבחנו היטב את פלומת זרועותיו.

 

מנקבים ומותחים. גבר מבני הריקבקסטה (צילום: ויקיפדיה)

 

המרחק בין בורמה לרמת אביב

כולנו שמענו על "ארוכות הצוואר" מתאילנד. מדובר בנשים ששייכות למעשה למיעוט בורמו-טיבטי שנקרא קאיאן (Kayan). אנשי קאיאן חיו בבורמה עד שבשל השלטון הצבאי שם נאלצו לברוח לתאילנד, בה הפכו לאטרקציה תיירותית. באופן מסורתי, משמגיעה ילדה לגיל חמש, מונח סביב צווארה חישוק פליז. ככל שהילדות גדלות, החישוקים מוחלפים לחישוקים ארוכים יותר שדוחקים את עצמות הבריח שלהן כלפי מטה ומקנים את מראה הצוואר הארוך. ישנן השערות אנתרופולוגיות רבות בנוגע למקור המנהג, אבל דבר אחד ברור – מדובר בשינוי גוף מסורתי שלפחות עד השנים האחרונות היה מקובל בקרב אותה קבוצה אתנית ממש כפי שכאן נשים רבות מוכנות להקריב כסף, זמן, חשיפה לכימיקלים ואת בריאות השיער והקרקפת שלהן לטובת פריזורה בלונדינית חלקה.

אצל האבוריג'ינים ילידי אפריקה וגם בקבוצות אתניות מסורתיות אחרות, קיים הנוהג של צילוק מכוון של הגוף, בעיקר של נערים. מבחוץ זה נראה כמו פגיעה בגוף השלם או פשוט התעללות, אבל אצלם מדובר ב"ניתוח פלסטי", שמבוצע פעמים רבות כחלק מטקס התבגרות ומעיד על גבריות וכוח סבל.

צילוקים, ניקובים וקעקועים נפוצים בקרב קבוצות שונות במערב, קוראים לזה body art ומדובר בפרקטיקות שבדרך כלל מזוהות עם קבוצות שוליים, אבל למעשה המרחק בין החבר'ה האלה לבין האישה מרמת אביב, שיש לה כרטיס מנוי במרפאה של המנתח הפלסטי אינו גדול כל כך.

מעבירים מסר

כולם מקריבים משהו עבור שינוי הגוף: כסף, כאב, סכנת זיהום או סיבוך, החשש שזה לא יצליח. כולם עושים את זה כתגובה לדרישות של החברה שמקיפה אותם. יש כאלה שירימו את החזה כדי להיראות כמו כל הדמויות בטלוויזיה ויש כאלה שיענדו עגיל על השפה כדי למרוד בהורים שלהם, אבל זה תמיד יהיה קשור לאנשים שסביבם.

כמו תנוכי אוזניים מורחבים או שיער סגול, גם חלק גדול מפירות ה"רפואה האסתטית" לא ממש משכנעים שמדובר במתנה מהטבע (גבר בלוי עם רעמת שיער של בן 16, אישה בת 50 עם מצח מגוהץ והבעה של בוטוקס), אבל הם מעבירים מסר. הם מספרים לכל מי שמוכן להסתכל: "יש לי את היכולת לעשות את זה, אני עומדת בקצב, בדרישות ובסטנדרטים המצופים מאישה במעמדי או מהאישה שאני רוצה להיות".

אם מחליטים להישכב מתחת לסכין המנתחים כדאי לחשוב למה באמת אנחנו מוכנים לעשות את זה ומאיפה הגיע הרעיון.

פוסטים נוספים של שחר שילוח:

לאתר מהות החיים