חבל הצלה. ספריית לוינסקי (צילום: שאול גולן)
בתקופות קשות, כשנדמה שחיי מגיעים לשפל, אני מוצאת נחמה בספרים. מספיקות כמה מילים ואני במדריד או בכפר צרפתי קטן בלבו של רומן סוער ובלתי אפשרי, מזג האוויר אפור ולא מכביד עלי כאורו החושף מדי של הקיץ.
תאמרו אסקפיזם. אומר נכון, לפעמים זה לא רע. כמובן שאינני מטיפה לחוסר פעולה או לנמנום אדיש מול הדפים הלבנים או המסך, אך לעתים אדם זקוק למנוסה. הייתה זו מלחמת לבנון השנייה על זוועותיה, שבה התמכרתי לדיווחי החדשות ועקבתי אחריהם באימה, ובה גם למדתי לסמן לי את שביל הבריחה.
אובססיה של שפיות
מצאתי אותו בערוץ BBC PRIME, שכבר שינה את שמו מאז. ארבעה סוגים של תכניות גינון היו בו: שכנים מסדרים זה לזה את הגינה, אנשים עושים מהפך בגינה הפרטית, גננים מתחרים ביניהם על עיצוב הצמחייה וצוות תכנית אחרת מגרש את דיירי הבית ומעצב להם גינה כרצונו. אובססיה של שפיות, וזה עוד לפני שהתחלתי לתאר את שלל התכניות העוסקות בעתיקות.
שעמום חינני וגזום היטב, כמו שרק הבריטים יודעים ובדיוק מה שהופך את ההומור שלהם לקיצוני, נונסנסי ומשוחרר כל כך מעכבות.
הסדרות האלה הצילו אותי מהשיגעון, מהעצב התהומי. הן היו מעט רוח, קלילה אך מכוונת היטב במפרשיי מוכי היגון והפחד. אך בדרך כלל, כשהימים קשים פחות, על הרוח להיות חזקה יותר, סוערת יותר, כמו שהספרים מציעים. עולם שקיים רק בינך לבין הדפים ומזכיר לך שאתה קצת בן אדם.
שני ארונות
הספרייה בגן לוינסקי בתל אביב היא דוגמה לחבל הצלה כזה, שנשלח למי שחייו קשים באמת. חיי מהגר, זר, עני, פעמים רבות רדוף. הספרייה היא שני ארונות חשופים הממוקמים בצמוד למקלט בלב הגינה הקטנה בלא קורת גג ובלי קירות. רק שני ארונות ורחבת בטון קטנה.
ארון אחד לספרי מבוגרים ובו ספרים באנגלית, הינדי, ערבית, נפאלי, ספרדית ועוד שפות המשמשות את קהל הקוראים העיקרי – עובדים מהקהילות הזרות. בארון השני, הקטן יותר, ספרי ילדים. רובם בעברית, אך גם בשאר השפות, כדי שההורים יוכלו לקרוא לילדים.
ברוב ימות השבוע הארונות נעולים. בסוף השבוע וביום ראשון, נפתחים הארונות וכמה מתנדבים מפעילים את הספרייה, מסייעים בהשאלת הספרים ובעיקר משחקים עם הילדים וקוראים להם בספרים כדי לתת קצת תשומת לב, ללמד מעט עברית ובעיקר כדי להשיב מעט רוח לחייהם הלא קלים של ההורים הנקרעים תחת נטל העבודה וחוזרים לבית שבו יש נפשות רבות ואין פרטיות. וכן של הילדים, שלהוריהם אין זמן ולפעמים גם כוח ויכולת להעניק להם את שהיו רוצים.
בוראים עולם במילים
את הספרייה הקימה עמותת "ארטים", שחבריה אמנים. הדבר ניכר, למשל, באופן סיווג הספרים על פי הרגשות שהם מעוררים ולא לפי שיטת הסיווג המקובלת בספריות בעולם. כל קורא שמחזיר ספר, מדווח לספרן לעת מצוא על תחושותיו והספר מסומן במדבקה לפי מקרא צבעים שנקבע מראש, כך כל קורא משפיע על סיווג הספר ועל מיקומו במדף.
הילדים, רובם דוברי עברית שלמדו בבית הספר או בגן, זוכים בספרייה לפגוש ישראלים שלא עוינים אותם או מעבידים את הוריהם, אלא חברים, כמו אחים גדולים גם אם לרגע. בזמן קצר, כמהים כל כך לחום, הם מתקרבים למגע. נשענים, מחבקים, נותנים יד, רוצים שהמתנדב יהיה שלהם ורק שלהם. ממלאים מצברים, יוצרים לעצמם עולם בלעדי עם האדם הזה, שהופך במהירות לא רגילה מזר לחבר.
בוראים עולם במילים שמוחלפות ביניהם, שבאות מהספרים ומהפה, שמתחילות ונגמרות ברוך כף היד, שנותנת ומחזירה פיסה קטנה מוזהבת של שמחה בים אפור-שחור.
צידה לדרך: "ספרים הם כמו מראות: רואים בהם רק מה שיש בפנים" (קרלוס לואיס סאפון, מתוך הספר "צילה של הרוח")
פוסטים נוספים של גוני היימס:
