(אילוסטרציה: dreamstime)
"עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות", שר שותפי לתכנית הרדיו יוסי בבליקי בשיר של להקת פונץ', והיום אני כותב כדי להוכיח אותו על טעותו. כמה מהדברים היפים והנעימים ביותר למדתי משיטוט עקר ברחובות, מרשה לעצמי ללכת לאיבוד.
לרוב אנחנו נוסעים לעיר מסוימת עם שותפים למסע, כשבידינו או בראשנו רשימת מטרות: לבקר פה, לאכול שם, לפגוש חבר כזה ולישון אצל אחר -- צריך להספיק ולסמן וי. לפעמים זה גרוע אף יותר: אנחנו הולכים בעיר, שלנו או זרה, רק כדי להגיע לאיזה משרד או לעשות סידורים. אנחנו בקושי מרימים את הראש. אנחנו לא מתבוננים.
יש משהו משחרר, מזכך, בשיטוט חסר מטרה בעיר זרה, לבד. על הפחד חייבים להתגבר. האדם הוא חיה חברתית שחוששת מהבלתי נודע, אז מה פתאום ללכת לגמרי לבד בשטח לא מוכר? תומר יוסף הנהדר ענה על כך בשיר "הולך ישר": "אין צורך לשאול שם אף אחד, אתה כבר תגיע לבד. תמשיך ישר, אל תפחד משום דבר, תתרכז בעצמך ובעיקר".
כי שמטיילים לבד, בלי מטרה, כשמעיזים להשתחרר, הרגליים והעיניים בוחרות לאן ללכת: אני יכול להתעכב כמה שארצה על פינה שממנה ניבט נוף ההר, להתיישב באמצע היום בבית קפה קטן (קריאה שקטה לבדך עם כוס תה היא שירה צרופה), לעקוב במבטי אחרי איש מעניין שהולך ברחוב, להגניב הצצה לחלון פתוח של בית, להרהר, לשאול שאלות, להפתיע את עצמי, לגלות. הדרך נפקחת לאורך. הזמן והעיר עומדים לרשותי, וצריך רק להחליט.
קליפ לשיר "הולך ישר" של תומר יוסף
התבוננות פנימה והחוצה
השבוע נזכרתי כמה מחייה ומעורר הוא השיטוט העקר. פסטיבל הכלייזמרים נערך בצפת ואני לא הייתי בעיר הזו אולי עשרים שנה. פעם זה היה עבורי כרך עמום, מונח כמו כיפה על פסגת ההר. היום הסמטאות מתגלגלות במורד כמו שטיח הנפרש למרגלותיי, עולה רגל בלי סיבה, הֵלֶך, שהסתנן לרחובות העיר ומרגל בהם. הגעתי לעיר שעתיים לפני פתיחת הניגונים וחבר שעמדתי לפגוש התעכב. הבטתי ימינה ושמאלה, שאפתי אוויר ולחשתי לעצמי: טוב, הולכים לאיבוד.
לקחתי מפה של העיר מאחד הדוכנים, אך לא הבטתי בה. השלכתי את עצמי אל תוך העיר. ירידה מהשביל הידוע מובילה למקומות חדשים באמת, בעיר וגם בעצמך. החופש משכר, אין מסלול או יעד, שום דבר לסמן עליו וי, הרגליים הולכות לשם ההליכה עצמה, לא כדי להגיע. כל מקום אליו אגיע הוא המקום שאליו רציתי ללכת.
הלכתי לאט, העיניים מטיילות על הקירות והאנשים, נעצרתי בקרנות רחוב, פטפטתי עם זרים, רשמתי לעצמי מחשבות. הטיול בתוך העיר מניע גם טיול של מחשבות בתוכך. הראש פועל בקצב אחר, במרחב אחר נטול מטרות ומשימות, והמחשבות מגיעות לפינות וסמטאות שאתה לא מבקר בהם ביום-יום. ההתבוננות חוזרת לחייך. התבוננות פנימה והחוצה.
מוכנים להפתעות
בסוף צריך גם לחזור הביתה, אבל איך ממשיכים גם שם להתבונן? נזכרתי בדרך שבה אני מזהה בערים הגדולות את התיירים: הם אלה שמביטים גם למעלה. תושבי העיר אף פעם לא -- הם מביטים רק למטה וקדימה, תמיד בדרכם למקום מסוים, תמיד רק חולפים, משתמשים ברחובות רק כמעבר ממקום אחד לאחר. תיירים מסתכלים סביב לאט, סופגים את הסביבה, שואפים את העיר, נותנים לה צ'אנס. מוכנים לקבל הפתעות.
מדי כמה שבועות, בהולכי ברחובות העיר, אני מזכיר לעצמי שהדרך הטובה ביותר לחוות אותה היא כמו תייר סבלני, כמו הלך. גם אם אני בדרך לפגישה אני מאט את צעדיי, לוקח שאיפה איטית, מרים את מבטי -- ומתבונן. ומתחיל ללמוד משיטוט ברחובות.
פוסטים נוספים של גיא חג'ג':
