(צילום: dreamstime)
בדיקת דם מלווה אצלי בהיסטריה. כן, אני מאלו. זה לא הדם שמפחיד אותי וגם לא הדקירה. זו המחשבה המבעיתה על המחט מתחת לעור שלי, שמשתקת אותי, מעוררת בי בחילה, חולשה ורעידות בגוף וגורמת לי לדבר בקול מצפצף של ילדה בת שלוש.
היום, לאחר שדחיתי זאת במשך כשנה, אזרתי אומץ, ארזתי את אבא והלכנו -- יחד עם אמא היקרה ואחותי היקרה לא פחות, שבמקרה צברו הפניות משלהן (על התמודדות ודחיות דברים לא נעימים במשפחה נדבר בהזדמנות אחרת) -- לקופת חולים.
בשבע בבוקר נכנסנו לסניף המרפאה, שהיה עמוס באופן שגרם לאבא שלי לנסות להסיח את דעתי ברעיון שהם נראים כמו סרט נע של פרות המובלות לחליבה. זה לא עבד; אני ראיתי את הפרות מובלות לטבח.
ארנבת בכלוב
את פנינו קיבל מחשב נחמד, שבו העברתי את כרטיס החבר של הקופה ובתגובה הוצגו לי כל מיני אופציות, בחרתי בחשש ב"מעבדה" וקיבלתי מספר -- 228. נרגעתי כשגיליתי שהקולגות שלו, צגי המחשבים האחרים, מראים את המספר 206. מדי כמה דקות יצאו אנשים מחדר המעבדה עם פלסטר של גיבורים על הווריד וקול רובוטי ענוג הכריז "מספר, מאתיים ושמונה. לעמדה מספר, שתיים" ועוד פרה נכנסה.
עם כל מספר שהתקדם התכווצתי בכיסא והפכתי פחות תקשורתית: את הבדיחות של אבי הפסקתי להבין, את השיקופים של אחותי סירבתי לקבל (הפחד שלי ממחטים מוצדק ומקורו בפוסט-טראומה מגיל צעיר, את הפחד שלה מטיסות היא סתם מסרבת לפתור), ובאופן כללי נראיתי כמו ארנבת בכלוב כשמולה שועל רעב. או כמו שהגדירה אחותי: "מיטל ואמא נראות כאילו הן בדרך לגזר דין מוות".
בתוך בית המטבחיים ישבה אחות מבוגרת ומקסימה, שניסתה להרגיע את הילדה בת הארבע שהיא אני, שאחזה בחוזקה ביד של אבו'ש ורעדה כמו ארנבת. האחות הייתה נפלאה -- יסודית, יעילה, עדינה, חייכנית וכל מה שהייתי צריכה כדי להקל על החוויה הכל כך קשה הזו. 83,000 מבחנות מאוחר יותר, זה סופסוף נגמר. הבדיחות המשפחתיות עוד לא, אבל מילא -- עכשיו גם אני גיבורה.
העתיד כבר כאן?
אבל אז התפניתי למחשבה על אותה אחות מקסימה, שמרוב היסטריה שכחתי לשאול לשמה, ותהיתי מה יקרה בעוד כמה שנים, כשיחליפו גם אותה ברובוט חינני. הוא יקרא את הפתק שקיבלתי מהמחשב מקבל הפנים ואז, כשאכניס אליו את ידי הרועדת, הוא ידקור אותי ביעילות מופתית וישאב כמות מדויקת של נוזל חיי, שיישלח בסרט נע לעבר המעבדה האם. מה אעשה אז? מי יחייך אליי באמפתיה כשאגיע בדמעות? מי יחפש את הווריד שלי בליטוף רך ויאמר לי לאורך כל הדרך "הנה, כבר נגמר. סיימנו. סיימנו" הרבה לפני שנגמר באמת?
יותר מדי פעמים אני מוצאת את עצמי מסתכלת על העולם ומרגישה כאילו אני חיה בסרטי מדע בדיוני, שבילדותי ייצגו את "העתיד". אנשים מסתובבים עם אוזניה קטנה בתוך האוזן ומדברים עם עולמות רחוקים, האינטרנט נמצא בכל מקום וכך גם הטלפון (שהיום כבר אין לו אפילו מקשים), ושניהם מחברים אותנו בקליק לחבר הכי טוב בניו יורק או בדרום אמריקה.
שלא תבינו לא נכון, אני לא מתלוננת, אני חלק מהדור שנולד לתוך המהפכה הטכנולוגית הזו, בה המידע זורם כמו מים, המוזיקה מגיעה לכולם וסמיילי קטן מחליף שלוש שורות טקסט. "העתיד כבר כאן": הכול בעולם שלנו נגיש וקל, אבל יש מקומות בהם שום יעילות לא תחליף חום אנושי.
אולי בגלל זה פייסבוק כל כך מצליח; כי הוא מחבר את כל הטכנולוגיה הזו עם הצורך האנושי הבסיסי והקדום -- לא להיות לבד בעולם הגדול הזה. ובניגוד מוחלט לטבע שלנו, נראה כאילו "מגמת ההתייעלות" בהכרח מבטלת תקנים של אנשים לטובת מכונות.
"תקופת המתכת, עידן הברזל, מזכיר לי חיה מחזון דניאל". שולי רנד מבצע את השיר "חיית הברזל" של מאיר אריאל
