תחושה של חופש. ורדה גיל בטיקולה, סרי לנקה, מאורגנת לנסיעה על אופנוע עם בן, מתנדב אמריקאי. 2011
"הדבר היחיד, לדעתי, שבאמת הכי טוב לעשות ביחד", אומרת ורדה גיל, פנסיונרית בת 58 מפרדס חנה, "הוא סקס. כל שאר הדברים, גם אם נחמד לעשות אותם ביחד, אפשר לעשות גם לבד ועדיין מאוד ליהנות". אל תטעו לחשוב שזו הולכת להיות כתבה על יחסי מין בגיל השלישי: את המהלכים בחדר השינה שלה שומרת גיל לעצמה; הנושא שלנו הוא כיצד גילתה, בניגוד למקובל ובניגוד לחינוך שהיא עצמה קיבלה, שדווקא "טוב היות האדם לבדו". כמי שחי בשנה האחרונה לבדו ועדיין לא מצא את הטוב שבדבר, עטתי על המשפט כמוצא שלל יקר וביקשתי הסברים.
"עד לפני כארבע שנים", התחילה לפרוש את משנתה, "עוד הייתי נשואה לבעלי השני. חיה בזוגיות ועושה דברים ביחד. בכלל, מאז שאני זוכרת את עצמי עשיתי דברים ביחד -- במשפחה, קבוצה, קהילה. במושב "משואות יצחק", בו נולדתי וגדלתי, לעשות לבד פירושו להיות חריג: התחנכנו חינוך סוציאליסטי והיינו 'קבוצה'. אם אחד מהחברים היה רוצה ללכת ללמוד במקום אחר זה היה כרוך באישורים, דיונים, וועדות כאלו ואחרות", היא נזכרת.
"בצבא הייתי בנח"ל ומיד אחרי השחרור התחתנתי, כי לימדו אותי שצריך לחיות עם מישהו וחס וחלילה להישאר לבד. גם במקצוע שלי, אשת חינוך, תמיד עבדתי בצוות ועסקנו בפיתוח תכנים לחינוך ערכי למען המולדת, העם, הקהילה והקבוצה. רק בגיל 54, אחרי ארבעה ילדים ושני נכדים, אמרתי לבעלי השני: 'אתה רוצה שנמשיך להיות כזוג? אז בשני בתים נפרדים'. נפרדנו ומכאן הכול התחיל".
זה לא מפחיד להיות פתאום לבד בגיל 54?
"ההתחלה מאוד מפחידה. אנחנו, במיוחד נשים, מחונכות לפחד. זה מתחיל בילדות, כשאנחנו קוראות 'כיפה אדומה' ומפחדות מהזאב שביער וזה ממשיך כשאנחנו גדלות וכל הזמן מזהירים אותנו מסכנות. כשלמדתי תקשורת המונים קראתי מחקר, שמראה שהמודעות שלנו לסכנה גדולה הרבה יותר מהסכנה עצמה, ואני יכולה לספר לך שכשטיילתי בניו זילנד, הגעתי ליער ונכנסתי אליו לבד ולא פגשתי בשום זאב".
המציאות פחות מפחידה מהסיפורים. ורדה בניו זילנד, על אחד הקרחונים. 2004
איזה דברים גילית מאז שאת לבד?
"גיליתי תחושה חדשה ונהדרת של חופש. אני נוסעת המון בעולם. נרשמתי לאתר שנקרא CouchSurfing ואני מוצאת בו אנשים המציעים את ביתם למטיילים המחפשים מקום לישון ללא תשלום. הייתי בסרי לנקה, בהודו, בנפאל, בארצות הברית, בגרמניה. התארחתי בבית יתומים, פגשתי על אם הדרך קשישה מנפאל שהזמינה אותי לבית שלה, התנדבתי לעבוד בחווה אורגנית.
מתארחת אצל מקומיים. ורדה גיל בכפר ליד קטמנדו, נפאל, עם משפחה שפגשה על הדרך
"אני עושה דברים שלא הייתי מעזה לעשות כשהייתי ביחד, ובגלל שכל החלטה שאני לוקחת היא החלטה שאני האחראית היחידה על התוצאות שלה -- והתוצאות של ההחלטות שלי הוכיחו את עצמן כנכונות -- הביטחון העצמי שלי גדל ויכולתי להרשות לעצמי להיפתח לעולם, לחוות אותו, לראות מה יש לו להציע לי. כשחייתי עם הבעלים שלי הייתי הרבה יותר נוקשה כלפי שינויים והיום אני הרבה יותר גמישה".
ובכל זאת, אין רגעים קשים?
"קודם כל אין רע בקושי, זה חלק מהחיים שלנו ואם קשה לי אני מדברת על הקושי ומשתפת אחרים. אני גם זוכרת שבתות שאני נמצאת רק עם עצמי, בבית גדול וריק וקשה לי ואני מבואסת. היום אני יודעת להתמודד עם זה טוב יותר ואני יודעת שברגע שאני לבד וקשה לי אני פשוט מוציאה את עצמי לבלות. אני אוהבת את עצמי ומגיע לי ליהנות, גם אם אני לבד".
גמישה ופתוחה לשינויים. ורדה גיל ניו יורק, במוזיאון מטרופוליטן. 2009
בעוד אני תוהה ביני לבין עצמי האם גם אני אוכל לעשות את זה, גיל אומרת פתאום, כאילו קראה את מחשבותי: "שים את עצמך ראשון. תעשה דברים שמתאימים ונכונים לך ותמיד תראה מה אתה יכול לעשות למען עצמך. לא ממקום אגואיסטי או אגוצנטרי, אלא ממקום אחראי. בסופו של דבר, מה שיש לך באמת זה רק את עצמך, ואת עצמך אתה צריך לאהוב ולטפח".
שים את עצמך ראשון. ורדה גיל בטאג' מאהל, הודו. 2005
