משנים גישה. שדרות רוטשילד בתל אביב (צילום: ענת גזית)

 

 

עשר בלילה. במטבח בקצה שדרות רוטשילד פינת כיכר התחריר נשאר חצי סנדוויץ' סביח. אישה רעבה שעוברת בשדרה נעמדת מול הדוכן ומהססת: "כמה זה עולה?". "זה לא עולה" עונה האיש מן העבר השני. "זה חופשי". היא לוקחת את הסנדויץ' ומחייכת, אבל בעיניה עדיין ניכר חשד. "כבר נגמר לנו הכל", הוא מתנצל בחיוך עייף, בסיימו יום עבודת חלוקת מזון שתרמו אלמונים טובי לב, שאינם מבקשים תמורה, רק לתת, לחלוק, לשתף.

מסע לאורך השדרה יכול לבלבל דעתו של אדם: פסיכולוגיות מתמחות התמקמו שם במחאה על שכר של 2,500 ש"ח בחודש. קבוצת בנות בשנות העשרים לחייהן מכינות שלטים בקדחתנות, אחת מהן לוכדת את מבטי ומסתערת עלי כדי לשכנע אותי להצטרף למאבקן הצודק. לא הרחק משם עומד אב צעיר, גרוש, עם מגאפון בידו וקורא לצעירה החולפת באופניים להצטרף למאבק לשיוויון בין גברים לנשים בגירושים.

"להפסיק את הריכוזיות במשק", "די לטייקונים", "מדינת רווחה", "חינוך חינם", "לתת להורים לקבוע מה ילמדו ילדיהם", "די לארנונה", "די למיסים", "תנו לחיות" וגם "תנו לחיות לחיות". אני מתלבט אם לנוח במתחם של הברסלבים ובוחר בסוף בספות הנוחות, במתחם המבוקש ביותר של רקדניות הבטן.

בלי תמורה

שדרות רוטשילד הפכו להיות שוק, אבל כזה שבו אין קונים ומוכרים, רק נותנים ומקבלים. באחד הספסלים יושבים שלושה נגנים: גיטרה, סיטאר וחליל הודי. בתוך ההמולה הצלילים השקטים של החליל לוקחים אותי למקומות אחרים. עולה בי הרצון לשלם בתמורה, להשליך מטבע למכסה הגיטרה הפתוח, אבל בפנים רק חוברות תווים. הם מנגנים לא בשביל תמורה, אלא בשביל לנגן. כמו האיש המבוגר מול מאהל הסטודנטים, ששר כל הערב שירים רומנטיים. בשביל לשיר.

אוהל הטיפי של הריינבואיסטים, הנטוע בשדרה המפוייחת והמיוזעת, רגיל לפינות הנידחות ביותר בארץ, למקומות שאפילו רכבי הארבע על ארבע הממוזגים מתל אביב לא מגיעים אליהם. הריינבואיסטים מאמינים כבר שנים בתרבות השבט, המבוססת על תמיכה הדדית, שיתוף, נתינה וקבלת האחר. אבל כדי לקיים את תרבותם נאלצו להימלט מן ה"בבילון", העיר המסואבת והמנוכרת, הכולאת אותנו בתודעת ההישרדות של "אדם לאדם זאב". עכשיו הם אוהל אחד קטן בתוך ים של אוהלים. במרכז "בבילון".

השינוי כבר מתרחש

פה ושם לאורך השדרה נמצאים גם אלה שאינם מסתפקים בשלטי בריסטולים יצירתיים. מצויידים במגבר, אוזניית "מדונה", מחשב נייד ומצגות מהוקצעות, הם מובילים את המהפיכה לפסים מעשיים: מיסוי גבוה יותר על חברות, הורדת מחירי הדיור וחינוך חינם.

אך האם זה מה שיביא למהפיכה אמיתית? נראה שכמו בכל מאבק, מאזן הכוחות בין בעלי ההון, הממשלה והעם, יביא לפשרות ותיקונים במסגרת "מגבלות התקציב". אולי נשלם פחות מס, נוכל לרכוש דירה קטנה וצנועה ויישאר קצת כסף לנסוע פעם בשנה לחו"ל. האם לזה ייחלנו?

לא משנה מה תחליט הממשלה; המהפכה כבר כאן. "השינוי מתחיל בביבי", כתוב על אחד השלטים, אבל, האמת היא שהשינוי מתחיל בי. בתוכי. הוא כבר מתרחש, כשעם עצום ורב עובר לגור יחד, אוהל ליד אוהל, בפשטות, בצניעות, בקבלת המגוון העצום ובשיתוף ובתמיכה הדדית.

מאבק בהרגל

שינוי עמוק בתפיסת התן וקח של החברה הצרכנית קיים כבר אלפי שנים במסורת ה"דאנה" במזרח. משמעות המילה דאנה היא "נתינה מנדיבות הלב". ולדעתי, המאבק העממי אינו נגד מחיר זה או אחר של דירה, שירותי חינוך וכדומה. זהו מאבק נגד הרגל המושרש עמוק בתוכנו: להשיג את הטוב ביותר במחיר הזול ביותר. זהו הרגל שהופך את שני הצדדים לאוייבים הנאבקים זה בזה: הנותן מבקש להשיג את המחיר הגבוה ביותר והמקבל מבקש להשיג את המחיר הזול ביותר. ה"דאנה" מבקשת ליצור מערכת יחסים אחרת, המבוססת על שותפות ומתן הדדי.

זוהי חשיבה סוציאלית, שמעניקה מקום לכולם: גם מי שידו אינה משגת לשלם את המחיר המלא עבור לימוד, טיפול, חינוך וכדומה, יכול וזכאי לקבל.

כדי ששינוי פנימי אמיתי יתרחש, עלינו לתת אמון ולפתוח את הלב בהקשר הכי מרתיע: כסף. במקום לקפוץ את ידנו מתוך ההרגל "לנצח את המוכר" בקרב הצרכני -- עלינו לתת ולקבל מתוך אמון והבנה שכולנו מחנה אוהלים אחד גדול, רשת של לבבות הנאבקים על קיומם; לא עוד "אדם לאדם זאב".

צידה לדרך: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כף, ואם אין לו כף -- אז יש לו כפית" (עמוס עוז)

יואב אפטוביצר הוא מטפל בפסיכותרפיה גופנית באוריינטציה רוחנית, מנחה סדנאות התפתחות ומלמד את שיטת ימימה.

לפוסטים נוספים של יואב אפטוביצר: