(אילוסטרציה: dreamstime)

 

אני כמעט בת 40, בהיריון הראשון שלי. עברתי דרך ארוכה ולא פשוטה עד שזכיתי בבטן קמורה ומלאה בהבטחה למשפחה חדשה משלי. הרבה לפני שהרגשתי את התינוק שלי בועט, כבר הסתובבתי עם התחושה שיש לי בן אדם קטן בבטן. אבל אז באו הבדיקות. המון בדיקות.

הגניקולוג שלי הוא איש נחמד, יסודי וקפדן למדי, ולכן ההיריון הפך עבורי למשרה נוספת. בכל פגישה עם דוקטור נ' אני מקבלת רשימה של משימות ובדיקות אותן אני צריכה למלא בקפידה: ספירת דם, חלבון עוברי, סקירת מערכות, השתנה לתוך כוסית, בליעת תוספי תזונה. אני קובעת תורים, מזמינה טפסי 17 ומתקשרת לקופת חולים כדי לסנכרן את התור עם שביתת הרופאים. כבר אמרתי – היריון זה עבודה.

אני מקבלת על עצמי בהכנעה את כל המטלות, נדקרת, משתינה, חושפת את הבטן לג'ל הדביק של האולטרה-סאונד ומדווחת לאחות בפרוטרוט על בחילות ויציאות.

אבל כשהודעתי לרופא ולבן זוגי שאת בדיקת מי השפיר אני לא מוכנה לעבור, נתקלתי בהשתוממות ובלחץ מנומס אך עיקש לעבור את ההליך. מבחינתם הגיל שלי הוא סיבה מספקת, ולא משנה מי אני ומה ההיסטוריה של ההריון שלי. האיש בחלוק הלבן חשב שאולי אני מקרה שבו הורמוני ההריון השתלטו על החשיבה הצלולה. האב לעתיד תהה אם הסתבך עם פוסט-היפית או מישהי עם נטיות חרדתיות.

לדבוק בחיים

אני מבינה את הבדיקות שמטרתן לעקוב אחרי בריאותי כאישה הרה – אחרי הכול אני רוצה לעבור את תשעת החודשים האלה בשלום. מה שמטריד אותי היא הקלות הבלתי נסבלת של הבדיקות שמטרתן הסופית היא להחליט האם להפיל או לא להפיל, האם לוותר על העובר שרוחש ברחם במחי הערכה סטטיסטית או לדבוק בחיים.

בדיקת מי השפיר, בנוסף להנחה המובלעת בה שהאישה מוכנה לוותר על עובר שכבר נראה אנושי לגמרי, בעייתית גם בשל החשש להפלה, לבריאות האישה ואפילו לחייה. נכון, מדובר באחוזי סיכון נמוכים, אבל המחיר עלול להיות כבד מאוד.

בדיקות רבות, שדגימת מי השפיר היא אחת מהן, מספקות נתונים סטטיסטיים לקביעת הסיכון שהילד ייוולד עם תסמונת דאון. הפחד האיום מפני מחלות מולדות ובראשן "התסמונת" הפכו את מדינת ישראל למעצמת בדיקות הריון ו"הפסקות הריון" יזומות בשל חשש למומים בעובר.

היעדר סובלנות כלפי האחר

איך הגענו למצב שבו נשים מוכנות לסבול כל כך הרבה טרטורים, מתח, אי נוחות והוצאות כספיות בתקופה שבה הן אמורות לטפח כרס מלאה בתינוקות, אופטימיות וחלומות לעתיד? יש לכך הסבר היסטורי מעורר אי נוחות: לאחר שעמנו הרדוף ולמוד התלאות התיישב סוף סוף בישראל, הוא רצה להקים כאן גזע איתן ועל הדרך אימץ את היעדר הסובלנות כלפי ה"אחר".

ילד עם תסמונת דאון לא יכול לשרת בצבא, ילדה עם סיסטיק פיברוסיז תתקשה להפריח את השממה ומנער בכיסא גלגלים נבצר להניף טוריה וקלשון. מה גם שחייהם של הנכים במדינה קשים מנשוא (למרות שזה לא חייב להיות ככה).

היום, נראה, המניע העיקרי לבדיקות מפחידות הוא החשש מפני הלא נודע. כולנו היינו רוצים שברגע ההתעברות מישהו יבטיח לנו צאצא מושלם או לפחות בריא. החשש הזה מלווה אותנו תמיד, אבל כשמדובר בהריון הפחדים מכפילים את עצמם; תינוק אי אפשר להחזיר ליצרן ועל ילד אי אפשר להתחרט. אז אנחנו רצות מבדיקה לבדיקה, מרופא לרופא ומוכנות לשאת הכל, העיקר שיבטיחו לנו שיהיה בסדר.

לא רק סטטיסטיקה

אבל מי יכול להבטיח דבר כזה? הרי חלק מהמוכנות להיכנס לתפקיד של אמא, של הורה, הוא היכולת לקבל ולאהוב את הילדים שלנו כמו שהם.

יש לי חברים שיש להם ילד עם תסמונת דאון. הם היו שמחים להתעורר בבוקר ולגלות שקרתה טעות, אבל זה לא מונע מהם לגדל אותו באהבה ולקבל ממנו אהבה בחזרה. הוא גדל ומתפתח, הוא חמוד ואנושי, הוא לא המפלצת שבדיקות ההריון גורמות לנו לעיתים לחשוש מפניה.

אני לא שוללת את בדיקות ההיריון ואת בדיקות מי השפיר -- רק מנסה להגיד שהן אינן מובנות מאליהן. הפלה וסכנה לאם לא יכולות להיות מובנות מאליהן.

סירבתי לעבור את הבדיקה מהחשש שבהתחשב בגילי, בעובדה שאין לי ילדים אחרים ובהיסטוריה הרפואית שלי, הדיקור יסגור את הגולל על סיכויי להפוך לאם (מה שלא תקף לגבי בן זוגי). סטטיסטיקה זה חשוב, אבל לא רק המספרים קובעים גורלות: אני, למשל, מעדיפה ילד עם תסמונת דאון מאשר חיים בלי ילדים בכלל. לא בטוח שהרופא שלי הבין את זה.

אולי אתם או לפחות אתן -- תבינו.

צידה לדרך:

אימהות: כל אהבה מתחילה ומסתיימת שם. (רוברט בראונינג)

לאתר מהות החיים