(צילום אילוסטרציה: dreamstime)
זה היה קצת לפני ראש השנה. התמרים כבר החלו להשחים על עץ הדקל שבחצר, הזבובים והדבורים חגו בזמזום נרגש מסביב לעץ וציפורי הבולבול ניקרו נקירות קטנות בכל תמר בשל. תמרים טעימים ומתוקים כאלה כמו בחצר לא תמצאו בשום מקום.
לקראת הצהריים יצאה אמי לתלות כביסה בקרוסלה שליד עץ השסק, והסדינים והבגדים הסתחררו במעגלים של צבע ברוח הסתווית, שבאה לסמן לקיץ לחזור לביתו. את הניגון העתיק והמוכר של העונות המתחלפות הפריע ציוץ זר; מי שחי בבית אחד שנים רבות לומד לזהות את הריטואל הקולות של דיירי הקבע, במקרה הזה לא הייתה זו המייתה המתגלגלת של הצוצלת ולא ריכוליהם של הדרורים.
הציוץ נשמע ברור וחוזר על עצמו אבל מקורו לא נראה. לצורך עניין דחוף שכזה - של אורח שנשמע קורא לעזרה -- הוזעק אבי, איש הציפורים. הוא ואמי סרקו את הגינה כמו במשחק "חם קר", מנסים לאתר מהיכן מגיעים הצפצופים, בין שיחי הפיטנגו הציוץ התגבר. אבי התכופף והשתוחח על האדמה היבשה ושם הוא היה. תוכי קטן וירוק, שצווארו אפור ונוצות כחולות מעטרות את זנבו.
עיניו נעו לצדדים בפחד אבל הוא לא ניסה לברוח. אולי לא יכול היה, אולי הבין שלמרות הפחד, כדאי לו להיכנס בלי מאבק אל היד שנשלחה לעברו. האגרוף העדין תפס אותו בזהירות והרגיש בלב הקטן ההולם. עיניו של התוכי הפסיקו לאט להתרוצץ, הוא הוכנס לכלוב וקיבל מים ואוכל.
הכל דבש
קראנו לו דבש: מתוק שהגיע בראש השנה עם התמרים והרוח. הוא זכה לשירים, שריקות ושיעורי עברית והפך לאחד הידידים הטובים של אבי. בהמשך גילינו שהוא תוכי נזירי, שבני מינו הובאו לארץ לגידול בשבי וברחו, והם שורדים ומתרבים פה ומפרים את המאזן האקולוגי באיזור.
הנזיר דבש החל להתרגל. לאט לאט הוא פטפט בחזרה, בעיקר שכשלא היו לידו אנשים, כמו בגעגוע. אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור את הפרץ והוא קישקש בתוכית שוטפת ושרק את השריקה המשפחתית. רק אבא, ממציא השריקה, לא שמע אותו אף פעם, כי הצלילים הגבוהים ריחפו לו מתחת לאוזניים.
דבש הפך לבן משפחה. כולם התעניינו בשלומו בטלפון וקנו לו מתנות בחגים ובימי הולדת. כשהחמיץ אירועים כמו ליל הסדר, הילדים היו חוזרים הביתה ושרים לו את שירי ההגדה. נדמה שאבא הסכים סוף סוף לשפר את אוזניו רק בשביל לשמוע את חברו האהוב. מדי פעם, כשניקו לו את הכלוב, הוא מיהר לצאת ממנו ולעופף בחדר, אבל מהר מאוד היה עוצר לנוח על כיסא או שולחן.
יצא אל השמיים
לפני כחודש פרצה בביתנו סערה גדולה, באמצע האביב ליבו של אביו נזקק לתמיכה. אנחנו התעופפנו כמו סהרורים בין בתי חולים ודבש קיבל מים ואוכל, אך לא שירים. אבא החלש והמתגעגע התעניין מדי פעם בשלומו. באחת הפעמים, בעת ניקיון הכלוב, דבש ניצל רגע קצר, עף החוצה ולא חזר גם אחרי כמה ימים. לא ידענו איך לספר לאבא המחלים וחששנו לעכב את התאוששותו.
בשובו הביתה הכלוב עמד ריק, גרעינים שחורים וחתיכות של ירקות עוד מילאו את כלי האוכל. החיפושים בשיחי הפיטנגו ובעץ הפקאן לא העלו דבר והשריקה לא נענתה -- דווקא כשכבר יכלה להישמע. נותרנו עם זכרו הטוב של הנזיר דבש, שבטח, התקרב בחשש והתרגל לטוב, אך לא הפסיק לרצות לחזור אל החוץ.
למרות הנוחות, למרות קשיי התעופה שכבלו אותו אל הקרקע , הוא יצא אל השמיים שלו, מסמן לנו במעופו נתיב של התחלות חדשות.
צידה לדרך:
לעתים בעלי חיים יכולים ללמד אותנו משהו על עצמנו יותר מבני אדם
