(צילום אילוסטרציה: dreamstime)
איך מגשימים חלום -- מקצועי או אישי -- אם בדרך חייבים להתגבר על הרים של פחד? עבור חלקנו הפנטזיה היא לעזוב את המשרד לטובת עבודה מהבית, עבור אחרים זה יהיה משהו פשוט יותר, כמו לבקש מהבוס העלאה במשכורת.
בשבילי, עיתונאית המסקרת נושאי סביבה, שחולמת על ביולוגיה ימית ודיווח על שוניות אלמוגים, זה לא היה עניין של התגברות על הפחדים שלי, אלא צלילה ישר לתוכם כדי לקבל תעודת צוללן, שתאפשר לי לראות את נושאי הכתיבה שלי בדרך בלתי אמצעית. איך לדבר על שוניות האלמוגים הגוועות ועל זיהום העולם התת ימי אם לא ביקרתי במעמקים? הייתי זקוקה לתעודה כדי להפוך תיאוריה למעשה.
הישרדות מעל הכל
השתברות קרני האור מתחת למים גורמת לכל דבר להיראות יותר גדול – ולפחד שלי מטביעה היא גרמה להיראות גדול במיוחד. כשמשקולות עופרת קטנות מחזיקות את גופי בעומק של 18 מטרים מתחת לפני המים, במקום בו ציפורים לא עפות אף פעם, הייתי משותקת מרוב פחד.
נשמתי נשימות איטיות כמו שלימד אותי המורה שלי ליוגה, ובלבי הייתי אסירת תודה לו. עוד על החוף, לפני הצלילה הראשונה שלי באי הקטן קו טאו (אי הצבים) שבתאילנד, ניסיתי להתכונן ולהעריך את העומק שאליו אצטרך לרדת.
אבל כשראשי מתחת למים ואני נושמת בעזרת ציוד הצלילה שלי, נאחזת בו כבחבל הצלה, הישרדות היתה הדבר היחיד שחשבתי עליו. הידקתי את שיני סביב הווסת, שסיפק זרם חמצן קבוע ושיחררתי בחוסר רצון את האוויר מאפודת הציפה שלי. גופי החל לשקוע באיטיות. הדגים, אדישים לכישרונם הטבעי לנשום במים, נראו כאילו הם לועגים לי. דג לבן בגודל כף היד שלי ליטף את זרועי במחווה, שנראתה כמו הבעת תמיכה.
מדריך הצלילה סימן לששת חברי הקבוצה להציף את מסיכות הצלילה שלנו. הוא הסביר שכדי לקבל רשיון עלינו להפגין בקיאות בסביבת המים ויכולת לבצע מספר משימות מתחת לפני המים, למקרה שנסתבך באצות ים, ייגמר לנו האוויר או נאבד את מסכות הצלילה שלנו.
קרקע מוצקה
כשראיתי את האחרים מסירים את המסיכות בלי להסס הנשימה שלי הפכה מואצת וחדה, המים איימו לחדור לנחיריי; הפאניקה מילאה את חלל החזה שלי. אני עומדת למות.
הביולוגים מכנים את התופעה הזו "תגובת הילחם או ברח", שנגרמת על ידי מערכת העצבים הסימפתטית. הפיזיולוגיה של הגוף שלי השתנתה בפתאומיות בגלל הסכנה והחבל המתנודד שבאמצעותו החלקנו מטה נראה פתאום מזמין. כשאני על סף פאניקה קיצונית, מצאתי את עצמי מופרדת מהעולם על ידי חומה של זמן: כשצוללים אסור לשחות במהירות אל פני המים או לעצור את הנשימה. העלייה צריכה להיעשות בצורה מבוקרת ובזהירות.
"עברי לנשימה דרך האף", הוריתי למוח שלי, אבל הפאניקה הפכה את הנשימות שלי למהירות מכדי שאוכל לשלוט בהן בעזרת תרגילי יוגה. מדריך הצלילה תפס את הווסת והצמיד אותי אל הקרקע בשתי הידיים. לא משנה אם זה מתחת למים או מעליהם, ההרגשה של קרקע מוצקה מתחת לרגליים הייתה מרגיעה. ידיו של המדריך הונחו על ליבי ופתאום הציף אותי פרץ עז של אהבה כלפי האנושות והטבע.
צלילה בשביל הכיף
"כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל!", אמר רבי נחמן בתוך ראשי, מזכיר לי, יהודיה מבחירה, שהצטרפתי לקהילה של אנשים שבזכות ניסים אלוהיים והתמודדות עם הפחדים שלהם, הצליחו לשרוד מאות שנים כנגד כל הסיכויים.
בצלילה השניה הים היה סוער, אבל בשמיים הופיעה קשת. בזמן ששקעתי במים, ראיתי את הגשר ההוא מתגשם בצורת קרן שמש, שחדרה אל מי הים הכחולים. הפעם ביצעתי בנחת את כל התרגילים. "מה דעתך", שאל אותי המדריך כששחינו יחד אחרי הצלילה, "לצלול מחר בעומק של 30 מטר סתם בשביל הכיף?"
מה? צלילה בשביל הכיף?, תהיתי ביני לביני. הוא מתנהג אליי כמו אל צוללנית, אמרתי לעצמי, בעודי מעמיסה את מיכל החמצן שלי על הסירה. כן, מעכשיו אני צוללנית שהתמודדה עם הפחדים שלה ומצאה את אמונתה.
תרגום מאנגלית: איילת שוורץ
