(צילום:dreamstime)
"אבא, מה אתה עושה?", שואל בן הארבע שלנו שמגיע למיטתנו בבוקר.
"אני חושב מחשבות", עונה אבא המנומנם.
"אבא, מה זה מחשבה?"
"מחשבה זה משהו שבא לי בראש. אני חושב שאני צריך לקום עכשיו, אני חושב על מה שאני צריך לעשות היום ואני חושב שקר ושאולי כדאי שאתלבש".
התשובה שילחה את בן הארבע שלנו לחשוב על העניין, ובינתיים חשבתי אני כמה קשה להעביר מושגים מורכבים כמו "מחשבה" באופן פשוט, בהיר ונגיש לילדים. רק ספרי ילדים בודדים ונדירים הצליחו להמשיג, דרך עולם שלם של מילים, דימויים ותמונות, נושאים מורכבים כמו התמודדות עם רגשות, קבלה עצמית, הדחקה או פרידות.
כל ספר כזה שווה בעיני אלף מילים, הסברים או דוגמאות, כיוון שגם אם אצליח לברור את המילים המדוייקות וההסברים ההגיוניים -- סיפור תמיד יעניק חוויה והקשר רחב יותר של הנושא.
בלונה
לפני שנה וחצי נפטרה כלבתנו האהובה, חלק בלתי נפרד מהמשפחה, שהיתה צמודה אל בני הבכור מרגע שנולד. חששתי מאוד מתגובתו כשאספר לו, אבל עוד לפני כן -- לא ידעתי מה לספר לו, איך מסבירים מה זה מוות? איך מלמדים כיצד להתמסר לכוח החיים (או המוות), שקורע משהו מאיתנו עכשיו?
התיישבתי לידו והתחלתי לדבר. כל מה שאמרתי נשמע חסר פשר גם באוזני. פתאום הבזיק בראשי רעיון, רצתי אל אל מדף הספרים שלו, שלפתי את הספר "בלונה" של שירה גפן וקראתי:
"אם אני אשחרר את כף היד שלך",
אמרה בלונה בעיניים מלאות במים,
"גם אתה כמו הבלון תעוף אל השמיים?"
"מה פתאום", אמר אלון,
"אני גר בסוף הרחוב..."
"אבל אני לא יודעת לעזוב...", אמרה בלונה.
"אני אראה לך", אמר אלון
"תרפי בוהן, אצבע, אמה, קמיצה וזרת,
וכף היד תהיה רכה ומשוחררת.
אל תפחדי, זה קל", אלון אמר,
"כמו לשחרר פרפר".
המסר עבר. הוא הבין שהכלבה איננה, הוא הבין שיש לכך סיבה, גם אינו מסוגל להכיל את כולה. הוא הבין שיש משמעות. בימים הבאים הוא שאל כמה פעמים היכן היא ומיד הסביר איך עלתה כמו הבלון למעלה למעלה, והחוט שקשור אליה הסתלסל עד שנעלם אחריה (כמו באחת התמונות בספר). זמן רב אחרי עדיין הודיתי בליבי על היצירה הגאונית, שאותה קראנו שוב ושוב, שסייעה בקליטה, הבנה והפנמה של נושא כל כך טעון.
דרקון -- אין דבר כזה
"בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון...
כשבילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרוב שמחה.
בילי הלך לספר לאימו.
"דרקון – אין דבר כזה!", אמרה אמא של בילי.
והיא דיברה ברצינות.
חזר בילי לחדר שלו והתחיל להתלבש.
הדרקון ניגש אליו קרוב קרוב וכשכש בזנב.
אבל בילי לא ליטף אותו.
אם אין דבר כזה הרי טפשי ללטף לו את הראש".
הספר "דרקון -- אין דבר כזה" של ג'ק קנט הוא ספר מופלא על ילד, אבא, אמא ודרקון אחד קטן, שככל שהוא לא קיים, כך הוא גדל וגדל ומשבש את חייהם של כל בני הבית. בדומה לכעס נוראי, כאב עוצמתי או התרגשות מציפה, שההיגיון לא מרשה להכיר בהם ואנחנו מתעלמים מהם,והם רק גדלים, מתעצמים ומקבלים חיים משלהם. בסיפור, הדרקון הולך וממלא את כל חלקי הבית עד שהוא גדול מספיק לרוץ ברחוב עם הבית על גבו. בסופו של דבר מתעקש בילי שהדרקון קיים והוא אפילו גדול מאוד, ותוך כדי כך מלטף את ראשו. הדרקון מכשכש בזנבו משמחה וקטן בחזרה.
"דרקונים קטנים כאלו לא אכפת לי", אמרה אמא.
"למה היה צריך לגדול כל כך?"
"אני לא יודע", אמר בילי,
"אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו".
אני תוהה אם הסיבה שאני אוהבת את הספרים הללו, אולי יותר ממה שהילדים שלי אוהבים אותם, היא שאני זו שזקוקה לתזכורת; כיצד להכיר באמפתיה ברגשות שמתהוללים בתוכי ואיך להרפות ולהרשות למשהו להיפרד ממני. הם, לרוב, יודעים איך לעשות זאת בצורה אינטואיטיבית ולא נראה שזה דורש מהם מאמץ גדול. כל מה שנותר לי זה להיזהר לא לקלקל.
מזל שאני מקריאה להם ספרי ילדים.
