סרט שכולו לב. הצלמנייה. צילום: תמר טל
הסרט התיעודי "הצלמנייה" מגולל את סיפורה של החנות המיתולוגית באלנבי פינת בן יהודה דרך עיניהם של שני גיבורים משני דורות: מרים ויסנשטין, אלמנתו של הצלם רודי ויסנשטין, בת 96, ונכדה בן ה-34, בן פטר. יחד הם מנהלים את החנות, ועומדים בפני תפנית דרמטית, כשהבניין בו נמצאת הצלמנייה מיועד להריסה.
הסרט, שביימה תמר טל, זכה במקום הראשון בפסטיבל דוקאביב והוא ראוי לכך במלוא מובן המילה: הסרט הזה כולו לב -- לראות ולהתפעם.
אהבה חוצת דורות
אם מרים ויסנשטין לא היתה מקדישה את חייה לצלמנייה, היא היתה יכולה להיות קומיקאית. היא אישה מרשימה בת 96, חדה, עם חוש הומור, דעתנית, איתנה ומפוכחת. כבר בתחילת הסרט אנחנו עדים לחיכוכים עם נכדה בן, חיכוכים שהם בעיקר בין דוריים, ובצדם מתקיימת אהבה גדולה.
הוא מסביר לסבתו על אתר האינטרנט של החנות, שדרכו יוכלו אנשים לקנות תמונות, והיא מתקוממת על הריבוע שבמרכז המסך -- חלון החיפוש -- שמסתיר את התמונה. ערה לכל פרט ופרט בתמונות, היא רואה מה חסר ומה הוזז, ושוללת כל חריגה מהמקור.
פטר מקדם את החנות של פעם בשפה של היום, ומסביר לה כל צעד שהוא עושה בסבלנות ובהתחשבות, על אף שהוא כבר מכיר את התגובות וההתנגדויות. באחת הסצינות הוא מתקשר אליה מהחנות, לומר שעבד הרבה והיא כבר מנחשת שהוא רוצה יום חופש. "מה דעתך?", הוא שואל והיא משיבה: "לא. בשביל להישאר במיטה ולישון?".
טעם של פעם
היחסים היפים כל כך בין השניים, המבוססים על שותפות אמיתית למפעל החיים שהוא הצלמנייה, נובעים מתוך אהבה וכבוד הדדיים, דרך שברים כאובים של הסיפור המשפחתי, כשברקע איום ההריסה של החנות. אבל בתוך כל אלה נשמרת האהבה ונשמר החיבור.
סיפור הפער הדורי מתקיים גם במישור הנדל"ני. רחוב אלנבי בקירבת הים נעשה איזור מבוקש ויקר ועל השטח בו עומדת החנות ייבנה מגדל יוקרה רב קומות. הצלמנייה, במיקומה האחרון, היא מוסד תל אביבי, שבו אגורות שנותיה הראשונות של המדינה בתמונות. ויסנשטין תיעד את הכרזת המדינה, אניות המעפילים ובעיקר את פניה הצעירים של תל אביב בלמעלה ממיליון תמונות.
הסבתא והנכד מחתימים אלפי אנשים על עצומה, כדי לשמר את החנות במקומה המקורי, ומגיעים עד לעירייה כדי למנוע את רוע הגזירה. בדרך לפגישה מתדרך פטר את סבתו ומסביר לה שהמטרה היא לגעת לפקידים בלב. השניים נכנסים למסדרון הומה בעירייה, היא בת 96, על כיסא גלגלים והוא לצידה. זה לא מובן מאליו. זה דורש מאמץ ואיתנות והיא עושה את זה, איתו, והוא איתה יד ביד. אי אפשר שזה לא ייגע בלב.
סבתא, חיוך
אחד הקטעים המופלאים בסרט הוא נסיעתם של בן וסבתו לפרנקפורט, לתערוכת צילומים מאוסף צילומיו של רודי ויסנשטין. כשהוא מספר לה על התערוכה ומזמין אותה להצטרף היא אומרת: "אתה לא מבין שאני גרוטאה?", אבל פטר, בדרכו הרכה והאוהבת, נענה לאתגר והיא מצטרפת אליו.
מדהים מה שאהבה מצליחה לחולל: הוא מצלם את סבתו על השלג, כשהיא שוכבת בתנוחת מלאך ומבקש ממנה: "חייכי!"- דמיינו לכם את התמונה.
בעצם, אל תדמיינו -- פשוט לכו לראות, כדי להיזכר ממש מעל לכל ספק היכן שוכן הלב.
הסרט "הצלמנייה" מוקרן בסינמטק תל אביב בשבת הקרובה ובשבת שאחריה, בשעה 18:45.
