צילום: גדי דגון
מההצגה "יאקיש ופופצ'ה" מאת חנוך לוין, יצאתי בעיניים לחות. עמדתי בשדרות ירושלים ביפו. על המדרכה, בנתיבו של הקהל העוזב את אולם תיאטרון "גשר" עמדו שני נגנים רוסים וניגנו במרץ. התבוננתי בהם, ראיתי את כוס הפלסטיק הריקה שלרגליהם, ונזכרתי: גם לי יש כוס כזו. יאקיש, פופצ'ה, הוריהם ושארי בשרם וגם אני -- רודפים אחרי תענוגות, תובנות, משמעות, אך נותרים קבצנים שאינם מצליחים למלא את כוסם כדי להבחין במלאות אחרת. וחמלה גדולה, על כוסותיהם הריקות של כל הילדים גדולי הגוף שמסביבי, הליצנים העוטים אפור, עלתה בי.
זו דרכו של לוין. כמו מורה זן הוא רק לוקח ולוקח ואינו נותן דבר. הוא עומד מולך כמו מראה מבהיקה בה משתקפת דמותך, על כל רבדיה וחצ'קוניה. במקרה שלנו הדמות שבמראה היא יאקיש וכך היא פותחת ואומרת: "אני בודד, אני אומלל, אני משתגע, אני נשרף. אין לי אשה כי אני מכוער עד היסוד ואין לי כסף שיכסה את הכיעור. לא היה אכפת לי כבר לוותר על הכל, אבל לרוע המזל אני בחור בריא, בריא והלב רוצה פינה בשמש, יש תשוקות ושאיפות, ככה שגם להתייאש אני לא יכול".
יאקיש (שמעון מימרן), הוא תושב העיירה פלאצ'קי, שבה לא מתרחש דבר. בהפקה של "גשר" הוא מעוצב כליצן עגום. יש לו נעליים גדולות מאד, מראה רופס ובלון ארוך ומרוקן מאוויר במקום איבר מין. התבוננתי בו בחיוך ובשביעות רצון; כמה טוב לראות גבר גרוטסקי ונחות, הלכוד במחשבותיו ותשוקותיו. לידו אני דון ז'ואן או לפחות הדלאי למה. רק לפני דקה עוד לגמתי מכוס התה המלאה שלי בקפיטריה ומתיקותה עדיין מורגשת בפי. אך לא לאורך זמן, כי לוין הוא מורה זן מתוחכם.
הדרך למודעות היא מוות
נקודת הפתיחה של יאקיש היא גבוהה, בהשוואה לחוויות הקשות המזומנות לו בעתיד הממשמש ובא. במהלך ההצגה יפגוש אנטי-גיבורנו את ארוסתו הכעורה והאינפנטילית פופצ'ה (נטע שפיגלמן), יחווה כשלונות צורבים בתחום המיני שיהפכו להשפלה פומבית בפני משפחתו המורחבת, ואף יזכה בביקור טראומטי אצל זונה אגרסיבית ומסרסת (סשה דמידוב).
"אלה יהיו גבולות עולמי", יאמר לאחר מות אבי אשתו, "משולש העיירות פלאצ'קי-פאלושקי-פאלצ'ינקי! ואני אחיה לי ככה כמו שחי הוא – נשמה קטנה וגסה. אנחר בפאלצ'ינקי, אחלום על פלאצ'קי, אגהק בפלאצ'קי, אזכר בפאלושקי וחוזר חלילה, עד שאתפגר יום אחד כמוהו ויקברו אותי עם ביוגרפיה של תחתוני צמר ונודות בפלאצ'קי, או בפאלושקי, או בפאלצ'ינקי!".
הדרך הטובה ביותר לעורר את מודעותו של תלמיד זן היא המוות. גם הבודהא התחיל את החיפוש אחר סוף הסבל כשראה גופת אדם מת וחנוך לוין מקפיד שלא לחסוך מאיתנו את החוויה: הוא מראה את חרחורי הגסיסה ואז את הגופה ואומר, בדרכו, את האמת הנאצלה הראשונה של הבודהיזם: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל.
אז תודה שהזכרת לי, יאקיש: גם אני אמות, במועד לא ידוע אך שאינו עולה על 50 שנה. הביוגרפיה שלי תכלול את משולש העיירות תל אביב-בנגקוק-פונה, זוג מאצ'תונים די סקסיים וסדנת טנטרה, אבל תחושת הקטנות וחוסר המשמעות משאירה גם אותי במצבה של הדמות שבמראה. להלן "נשמה קטנה וגסה".
משהו שידעתי ולמדתי לשכוח
אך לנשמה הקטנה והגסה, שבמקומותינו מכנים אותה "אגו" יש גם כמיהה למצב אחר, תודעה אחרת, עולם אחר. וכך מתאר זאת לוין, מפיו של יאקיש: "ואני אומר לכם: יש עולם! עולם גדול. מכאיב מרוב יופי!... וכל שעליך לעשות הוא לפתוח את החלון, להתרומם על בהונות ולקפוץ החוצה, וכבר אתה שם, באוויר הצח והכחול...". העולם המכאיב מרוב יופי הוא זה של תודעה המודעת לייפי העולם וליופיה שלה. זהו עולם שאנו חשים כי הוא קיים, בעומק נפשנו, אך הדרך אליו מסתורית. עבורי, הוא זכרון חי שאין לו מילים. משהו שידעתי מזמן ולמדתי לשכוח.
ברגע הקשה ביותר במסעו, כשהוא נכשל בביצועיו המיניים עם הזונה פורצדס, פונה יאקיש אל הוריו המאוכזבים ואומר: "אני הילד שלכם, נכשלתי. קחו אותי הביתה והשכיבו אותי לישון ונשכח מכל העניין". אביו של יאקיש מוחה: "ומי ישכיב אותי לישון? גם אני הייתי פעם ילד של מישהו". אז מתעורר גיסו, חפטון, ובלהט קורע לב מתאר את אותה כמיהה לחיים של אהבה ופליאה: "ואני מה? נולדתי גיס? היה לי אבא, אני זוכר טוב מאד, והוא כיסה אותי בלילה בשמיכה וכיבה את האור, ואני שכבתי לי עוד קצת בחושך עם עיניים פקוחות, ופסי אור שחדרו מבעד לחרכי התריס פיזזו על הקיר והבטיחו לנו חייים נהדרים, חיים של עליצות ותום כמה טהור היה הכל, הלב רעד מקסם וכך עבר לילה ועוד לילה ולאט לאט נשרו מעלינו קליפות בגדינו הקטנים, הקסם פג – גדלנו. את כל היפה שבחיים השארנו במיטת הילדים".
בדיחה פנימית
מהי הדרך אל התודעה המאושרת? איך אפשר להתרומם על בהונות ולקפוץ החוצה מכבלי המחשבות הצרות, אל המקום בו נושמים אוויר צח וכחול? לוין לא יספק תשובות, רק ייקח את התשובות המוכנות והידועות ויצביע על הכיוון הנכון לחיפוש: פנימה.
למרבה המזל, מורי זן אינם רק קשוחים, הם גם מצחיקים. ולוין קרא לשיעור הרוחני שלפנינו "קומדיה עגומה". אני אוהב את לוין כי הוא אומר אמת ושונא שקר, כי הוא טוטאלי ואמיץ, כי הוא מבליט את האשליה ומכוון בעדינות אל המהות, אבל בעיקר כי הוא מצחיק ולוחש באוזני, שעל הכל אפשר להסתכל בהומור. כך, בסצינת מותו שוכב הוא-חרופצ'ה (אבי הכלה) בין בני משפחתו, רומז באצבעו לכל הנוכחים להתקרב אליו, ובקול חלוש אומר: "כל חיי... חשבתי... ולא מצאתי.. בחיים... דבר יותר... מצחיק... מנוד". ולאחר דקה של השתאות למשמע דברי המנוח, קובע בקול גיסו: "בספרות קוראים לזה: צוואה רוחנית".
ההצגה "יאקיש ופופצ'ה" תועלה הערב (ג', 5.7.11) בשעה 20:30 בתיאטרון גשר.
