"אני לא מאמינה בזוגיות", נכנסה מירה והפטירה לעברי, תוך שהיא שומטת עצמה על הכורסה. היא היתה עייפה ומרוטה מלילה של ריבים עם בן זוגה, בועז. השניים, בתחילת שנות השלושים לחייהם, הכירו לפני מספר חודשים באוניברסיטה ואחרי שנים של ניסיונות כושלים בזוגיות, נראה היה שהנה מצאו זה את זו.
הכול התאים: ההתעניינות ברוחניות, הסקרנות לטעום וללמוד מכל מה שיש לחיים להציע, חיי האהבה הפתוחים ומלאי התקשורת והרגישות. מהר מאוד עבר בועז לגור אצל מירה והם בילו יחד כל רגע פנוי. היא סחפה אותו אחריה והכירה לו עולם חדש של סדנאות, קהילות ופסטיבלים, ובועז, שעד אז נאחז בפינה הביתית החמה שלו -- החליט להתמסר. הוא הרגיש שזו ההזדמנות לעשות שינוי אמיתי, לוותר על המוכר והידוע ולהיפתח לעולם של מירה.
ועכשיו היא ישבה מולי מלאת פקפוק באפשרות לנהל קשר זוגי. "הוא פגע בי מאוד. כל כך קשה לי לבקש עזרה ובכל זאת ביקשתי. הוא יודע כמה זה חשוב לי והוא לא עשה שום מאמץ. פשוט אמר שהוא עייף והלך לשחק במשחקי המחשב המטופשים שלו. אני כועסת. אני לא חושבת שאוכל לסלוח לו לעולם".
"ספרי לי קצת על השתלשלות העניינים", ביקשתי.
"אני צריכה לגמור לכתוב את הסמינר האחרון שלי באוניברסיטה ולא מצליחה. אני תקועה עם זה חודשים. בסוף החלטתי לבקש מבועז עזרה, קבענו שהוא יגיע בחמש, נעבוד על זה שעתיים ואז נצא לסרט. הוא הגיע בזמן, אבל אמר שהוא עייף וצריך לנוח קצת לפני שאנחנו מתחילים לעבוד. אחר כך, כשאני כבר הייתי ממש על קוצים, הוא עוד ביקש ממני לעשות לו מסאז'. הכל נמרח ובסוף התיישבנו לעבוד רק בשמונה בערב ואז הוא אמר לי בטרוניה שאולי נשב רק שעה ומה עם הסרט וכל זה. כל כך נפגעתי", נזכרה מירה, כשדמעות בעיניה. "זו ממש השפלה בשבילי לבקש עזרה. לעולם לא אבקש ממנו משהו. עדיף להיות לבד".

מפגש בין פצע לפצע

לעיתים נדמה שהמפגש הזוגי הוא מפגש בין פצע לפצע. כשמירה תיארה את בקשת העזרה כהשפלה, אפשר היה לזהות את קצה החוט המוביל אל הפצע. יחסיה עם אמה, שהתעלמה ממנה ומצרכיה, יצרו אצלה דפוס התגוננות נגד כאב הדחייה: "אני לא צריכה דבר, אסתדר לבד, אני חזקה", החליטה וגזרה מזה שבקשת עזרה היא השפלה.
את שעות הלילה הם העבירו בהטחת האשמות הדדית. מירה האשימה את בועז שהוא בגד בה והפר את הבטחתו. בועז האשים אותה שהיא סוחפת אותו אחרי הדברים שלה בלי שהיא רואה אותו ומתקשרת איתו. באותו הלילה מירה לא ראתה את בועז; היא ראתה מולה העתק של אמה, עם המבטים האטומים, אי ההבנה, חוסר האונים והצורך שאינו מתמלא באהבה. וזוהי הנקודה החשובה: מתחת לכל פצע ישנו צורך בסיסי שלא סופק.
במהלך הטחת ההאשמות ההדדית התנגש פצע בפצע. לו היו יכולים להקשיב זה לזו היו מגלים את מקור הריק הריגשי. לו היתה מירה עוצרת ומקשיבה לבועז, היתה מגלה שבחוויה שלו היא אינה רואה אותו. בלהיטות ובקצב הסוער שלה הוא חש לעיתים נעלם, כאילו אין לו ציר ומקום משלו בתוך החיים. מכיוון שרבים מאיתנו חשים בלתי נראים, כאילו איש אינו רואה באמת מי אנחנו ולמה אנחנו זקוקים, לפעמים כל מה שצריך היא ההכרה בכך, בצורך שלנו. ומכיוון שהמפגש עם הצורך הבסיסי של בן הזוג יכול לעורר אמפתיה, זו לרוב דרך לפתור את הפלונטר. אחרי הכל, לכולנו יש צרכים אנושיים דומים.

חמלה במקום מאבק

כל מי שאנו פוגשים ולא משנה אם מדובר בעמיתים לעבודה, בני זוג או חברים, אינו שונה מאיתנו בהרבה. אם נוכל ללכת לאורו של משפט זה נבין את המהות הפנימית של מי שמולנו, במקום להביט רק בשכבות ההגנה החיצוניות. נוכל למצוא בעצמנו את החמלה במקום להתעסק במאבק.
ההבנה הזו מהווה נדבך להבנה בסיסית נוספת: רובנו משליכים על אנשים שאנחנו פוגשים את מערכת היחסים ביננו לבין הורינו ונוטים להציב את עצמנו בעולם כילדים הנאבקים בהוריהם. לכן מירה ראתה את אמה משתקפת בבועז והוא מצידו דימה לראות בה את אביו.

מהמקום הזה נוצרות בתוכנו שתי תנועות: מאבק והצטדקות. ההתייחסות האוטומטית לכל אדם כאל הורה גורמת ליצירת יחסים של מאבק בינינו לאחרים, במיוחד בני הזוג שלנו. ההצטדקות על קיומנו היא התנועה ההפוכה: הצמצום העצמי והוויתורים שאנו עושים בחיינו, תחילה כדי לרצות את ההורים ובהמשך את בני הזוג. זוהי הצטדקות שמטרתה לזכות באהבה, למלא את הצורך שאף פעם לא סופק.

אבל אם נוכל להיות מודעים לכך, לזהות את דפוס המאבק או את דפוס ההצטדקות, נוכל אולי להתחיל ולבנות מערכת יחסים זוגית חדשה. כזו המבוססת על עירות. על ראיית המהות שמחברת בינינו. כזו שמוציאה אותנו ממעגל הפצע הלא פתור לעבר הגילוי המרגש של מה שמאחד בינינו.

יואב אפטוביצר הוא מטפל בפסיכותרפיה גופנית באוריינטציה רוחנית, מנחה סדנאות התפתחות ומלמד את שיטת ימימה.

לכתבות נוספות של יואב אפטוביצר:
הילד בן שלושים, משנה מקצוע