כמו במקרה של סכסוכים לאומיים, גם בזוגיות צריך לדעת להניח את האגו בצד ולהקשיב לצד השני. אוהד אזרחי מסביר מדוע הדרך לשלום בית דורשת השלמה ושלמות אישית של כל אחד מבני הזוג. מדעי האהבה -- חלק ב'
מנקודת מבט רוחנית, המטרה של כל פעולותינו בעולם צריכה להיות הרצון לצאת מתוך עצמנו, להשתחרר מהכלא של האגו העסוק בעצמו ללא הרף ולהיפתח לאחדות הגדולה, זו שאפשר גם לקרוא לה אלוהות. לכן גם מערכת היחסים הזוגית צריכה להיבחן לפי אמת המידה הזו.
זוגיות אמורה לאפשר לי להיפתח כמה שיותר ולתת את כל מה שיש לי לתת מבלי לצפות לתגמול. כשאתבונן בעולם מנקודת המבט הזו לא אתעקש להיות צודק ולא אנסה להתגונן. אוכל להבין ולהתייחס בהומור לאגו שלי, עם הציפיות והאכזבות שלו, ולכן אוכל גם להביט אל מעבר לו.
מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית תהפוך לתשתית נפלאה לאימון לקראת חיים של התפתחות ונתינה, ואוכל להביט על בן או בת הזוג שלי ולשאול את עצמי "מה אני יכול לתת באמת לאדם הזה, כך שהוא, או היא, ייפתחו ויתפתחו יותר?".
התשובה עלולה להיות שהמתנה הכי טובה שאני יכול לתת לבת זוגי היא לשחרר אותה ממערכת היחסים איתי; כולנו מכירים אנשים שגירושין היטיבו עמם, אבל זו כמובן אינה התשובה היחידה האפשרית. בדרך כלל יש הרבה מה לתת זה לזה ברגע שמחליטים להפסיק להתגונן ולהתעקש ומנסים להבין יחד מה זו אהבה.
להסיר את המגננות
שלום בית הוא לא רק הפסקת אש. בהפסקת אש הצדדים מחליטים לא לפעול זה נגד זה, אבל היריבות הבסיסית ביניהם נותרת בעינה. שלום הוא משהו אחר לגמרי. המילה "שלום" נגזרת מלשון שלמות והשלמה ובמצב של שלום שני הצדדים מרגישים ששורר ביניהם קשר עמוק והם חלק מאחדות גדולה יותר.
כשיש שלום בעסק, לדוגמה, העובדים במחלקות השונות יודעים שהם משרתים את אותה המטרה, כל אחד בדרכו ובתחומו. כשיש שלום בבית, כולם -- בני הזוג, הילדים ובעלי החיים -- מבינים שהם חלק מרקמה אחת חיה ופועמת. שהם לא ניצבים זה נגד זה, ממש כשם שאיברים בגוף לא יכולים לצאת זה נגד זה.
מטבע הדברים, זוגות רבים מנסים להגיע לשלום בית רק כאשר הם נתונים במלחמה זמן לא מועט. ובמלחמה, כידוע, אין מנצחים -- יש רק מפסידים. במצב כזה, כשהבית הוא שדה קרב והמיטה היא שדה מוקשים, בדרך כלל מדובר בשני אנשים פצועים נפשית, שממילא מפחדים מאוד להסיר את המגננות, ועסוקים בעיקר בתהייה "מה יקרה אם לא אתגונן והוא יתקוף אותי?". לכן מוטב להתחיל בצעדים בוני אמון. צעדים קטנים, שיש בהם בבחינת סיכון קטן ובדיקה: האם קרה לי משהו? האם הצד השני קלט את מסר השלום שלי? אולי אפשר (או צריך) לעשות צעד גדול יותר בפעם הבאה? אולי אפשר להוריד כבר את התחבושות?
ללמוד את השפה
אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בסכסוכים -- ויהיו אלה סכסוכים בין מדינות, עסקים או אנשים -- נובעת מהיעדר שפה משותפת. אומות שנלחמות מדברות בשפות שונות, לא רק מילולית, גם תרבותית. אבל הדבר נכון גם לגבי גברים ונשים או הורים וילדים.
גם אם כולנו מדברים עברית – אנחנו בעצם מדברים בשפות שונות: האופן שבו ילדים מבטאים את עצמם שונה מזה של מבוגרים והתודעה (ואיתה השפה) הנשית שונה מזו הגברים, אבל אחד המפתחות לשלום בית הוא להכיר בכך ולנסות להבין מה הילד באמת אומר או למה באמת התכוונה האישה שלצידי.
ללמוד זה את שפתו של זה הוא שלב הכרחי בניסיון לבנות אמון הדדי. רק כך גברים יוכלו להבין מה מרגישה אישה, איך היא חושבת ומה משמח אותה. ולהיפך, נשים תוכלנה להבין איך זה להיות גבר ומה עובר לו בראש (כלום, באופן יחסי), וידעו כיצד להפוך את חייו לגן עדן.
הכלל המרכזי פשוט: אנחנו לא באמת ישויות נפרדות. כשבני זוג מתאהבים הם מרגישים לרגע שהם בעצם אחד ולא שניים. וכשהמודעות קיימת אנו משלימים זה את זו ושורר ביננו אותושלום. כל מצב אחר אינו שלום, אלא לכל היותר חוסר לחימה. אבל שלום הוא אופציה אחרת לגמרי לחיים. אופציה שפתוחה לכל אחד.
