איור: נועה ליברמן-פלשקס
אחרי יום מייאש במיוחד אני יוצאת מפתח תקווה לתל אביב. עד כה היו לנו שעות בפקקים, דרמות בין אישיות וצפייה מוגברת בחדשות. הכול מתערבב לעיסה אחת של רעש סטטי, שמזמזם עמוק באוזניים. הפגנות, ריאליטי, המשפחה שלי, כאב הבטן, העבודה, ייאוש קל, מחירי הקוטג׳.
הכול בבת אחת והכול בשיא הווליום. אני כל כך רוצה שקט, אבל במקביל, פוחדת ממנו.
אנחנו חיים בתקופה כל כך מלחיצה וטעונה. רובנו לא מצליחים להתנתק מהאינטרנט, מהטלפון, מהעבודה. חלק בורחים למזרח לחפש את השקט והשלווה בתורתם של אנשים אחרים, יש מי שקוראים ספרי שיפור עצמי, אחרים בוחרים להתמכר – לאו דווקא לסמים ואלכוהול, אלא לעבודה, ללחץ, להיסטריה – ולא נשאר להם זמן לחיפוש אחרי השלווה המבורכת.
לפני כמה חודשים פרשתי מהמירוץ הזה
בעקבות פיטורים והחלטתי לנסות להיות עצמאית. נמאס לי לבלות את כל היום בלחץ ולהגיע הביתה תשושה, רצוצה ובלי רגע אחד לעצמי. והנה, כמה חודשים לאחר מכן, כל מה שיש לי זה עצמי, חדר העבודה שלי והחיות שמתרוצצות פה מדי פעם. ופתאום שמתי לב שיש לי כל כך הרבה זמן לבד, שאני כבר לא רוצה בו. שהשקט הזה מפחיד אותי
אי של שקט
לפני כמה שבועות זה הכה בי. הבנתי שכדי ללמוד להסתדר עם השקט צריכים ללמוד להסתדר עם אי השקט. להגיע לאיזון מדויק בין השניים. לתת לכאוס ולרעש בראש את הזמן שלו, אבל לא להעניק לו את הבמה המרכזית. כשהלחץ והבלגן הם רק תפאורה אפשר להמשיך הלאה ולגלות מה באמת משנה, איך מטפלים בזה והכי חשוב -- איך נרגעים. חובב מדיטציה שהכרתי פעם הגדיר את זה בצורה מושלמת: רק כך אפשר להפוך את אי השקט לאי של שקט.
אני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך. עוצמת את העיניים בנסיעה (אל תדאגו, לא אני נהגתי) ומקשיבה למוזיקה מרגיעה, שמנתקת אותי מהיום שעבר עלי. אני מגיעה הביתה ומשאירה את הטלוויזיה כבויה. המחשב סגור. נתתי לעולם החיצון להישאר בחוץ ואני שוכבת על הספה, תשושה אבל מאושרת. יש לי אי של שקט.
פוסטים נוספים של ליברמן-פלשקס:
