(צילום אילוסטרציה: dreamstime)
אחד הדברים הכי מוזרים במין האנושי זה שכולם (כמעט) משתוקקים לזוגיות. וכולם (כמעט) לא מצליחים לקיים אותה באופן משביע רצון. האין זה מוזר? מצד אחד כולם רוצים למצוא בני זוג, ומאידך רוב הזוגות מתפרקים, אחוז הגירושין מרקיע שחקים, ובין אלו שאינם מתגרשים או נפרדים, אחוז הזוגות המאושרים באמת הוא, אם נדבר גלויות, נמוך מאוד.
למה זה כך? ישנן סיבות רבות לכך שאנחנו מחפשים לעצמנו בני זוג לחיים. סיבות חברתיות וסיבות רוחניות שונות עומדות מאחורי התשוקה האנושית הזו, אבל למה, כשכבר מצאנו את אשר בחר לבנו כל כך קשה לנו לחיות יחד?
מה יוצא לי מזה?
אחת הסיבות המרכזיות לכך שזוגיות עלולה לעלות על שרטון נעוצה באחד המסרים הבעייתיים ביותר שהחברה המערבית המודרנית מפמפמת לנו מילדות: התודעה שאני אמור להרוויח משהו מכל אינטראקציה עם העולם. התודעה הזו, של "אז מה יוצא לי מזה", מחבלת בהתפתחותו האמיתית של האדם, והיא חץ מורעל בליבה של כל זוגיות. כי זוגיות היא מעשה של אהבה, ובאהבה לא מודדים תשואות.
למעשה, כשאנחנו מנסים לבחון אם הזוגיות שלנו נכונה עבורנו או לא, ועושים זאת דרך שאלות כמו: האם הצד השני מספק לי את מה שאני צריך? או: האם אנחנו מקבלים מהזוגיות את מה שאנחנו רוצים? זה אומר שנכנסנו לזוגיות ממקום שגוי, מקום שמבטיח אכזבה.
יש מין כלל כזה בעולם: לעולם לא תקבל באמת את כל מה שאתה רוצה. העולם לא בנוי ככה. אתה רק יכול לתת את כל מה שיש לך, להציע את מרכולתך באהבה, אבל לא לקבל הכל. אהבה היא מעשה של נתינה ולא של לקיחה, ולכן השאלה הנכונה ביחס לזוגיות היא לא אם אני מקבל את כל מה שאני צריך אלא האם הזוגיות מאפשרת לי לתת את מה שיש לי לתת לעולם באופן הכי מלא.
חז"ל כבר ניסחו זאת: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, אם יש לו מאה רוצה מאתיים, אם יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". והאמירה הזו נכונה לא רק ביחס לכסף, אלא ביחס לכל התשוקות שמחפשות לקבל ולהרוויח משהו מן העולם הזה. זהו כלל עצום וגדול וחשוב מאוד: הרצון לקבל לעולם לא יבוא באמת על סיפוקו ולעולם לא יביא את האדם לאושר, אבל אושר יכול להיות מושג כאשר אנחנו מצליחים לתת את מה שיש לנו לתת לעולם.
אמן חייב לתת את האמנות שלו, ואם יעשה זאת הוא יהיה מאושר גם אם יהיה עני וחולה כל ימיו. מאידך, אם הוא יהיה עשיר ובריא, אבל יתכחש לאמנות שלו ולא יעניק אותה לעולם - הוא יחיה בסבל וימות אומלל.
בחזרה לזוגיות: אם אני מחפש להרוויח משהו, חזקה עליי שבסופו של דבר אתאכזב, ארגיש נבגד ומרומה. התרכובת הפסיכולוגית שיוצרת את מבנה האגו שלנו בנויה כך שלעולם לא תבוא על סיפוקה, ותמיד תרצה עוד. לכן, כל עוד אני ממוקד בלחשוב אם אני מקבל כאן את מה שאני רוצה - בסופו של דבר התשובה תהיה שלילית.
לאן פרחה האהבה
וכשהתשובה שלילית, הנפש שלנו נכנסת מיד למצב של מאבק. גם אם לא הוכרזה בבית מלחמה, המצב הופך להיות רווי במתח. כל אחד מבני הזוג מרגיש באיזשהו מקום מרומה ונבגד. נוצרו ציפיות שהתבדו, ואנחנו מרגישים שלא קיבלנו את שרצינו. אנחנו מרגישים שבעצם הזוגיות לוקחת מאיתנו ולא מעניקה, שואבת מאיתנו ולא ממלאה, והמערכת הנפשית נכנסת למצב של מצוקה. נורות אדומות נדלקות, ואנחנו מתחילים לעמוד על המשמר. "מאיפה אני הולכת לאכול אותה בפעם הבאה"? שואלת הנפש את עצמה, ומנסה לבנות מיד מתקפת נגד. פלוס חומת מגן.
וככה מתנהלים להם חיי הנישואין של רבים מהזוגות שאתם ואני מכירים: האהבה לא פורחת בהם. אולי היא פרחה פעם, בתקופת ההתאהבות הראשונית, אבל אחר-כך התבדתה, ואז האכזבה הותירה צלקות של צער בלב. שני אנשים חיים יחד, כאילו הם תקועים יחד, ומאשימים זה את זו - לפעמים רק בלב ולפעמים בפה מלא - על מרירות החיים. במצבים שכאלו אנשים הופכים להיות תוקפניים או מתגוננים. הם עסוקים בלהוכיח אחד לשני (ובעצם – לעצמם) שהם צודקים!
אז מה אפשר לעשות במצב שכזה?
המשך בשבוע הבא
