ההופעה הראשונה שלי

לפני כמה שנים נתקלתי באינטרנט בתמונה מעוררת קנאה: גבר אמריקני צילם מחברת ישנה, שהיתה ברשותו מאז שנות השמונים. במחברת הפתוחה לרווחה הופיעו שני עמודים מלאים ברשימת שמות צפופה, עד שלא נותר מקום על הדף. הלסת שלי נשמטה: זו הייתה רשימת ההופעות שהוא ראה באותו קיץ בניו-יורק. כל שמות הענק של פעם ושל היום, כשהיו בשיאם, במועדונים קטנים. הו, הקנאה.

אני לא חי בניו-יורק, אבל אני רואה כמות גדולה מאוד של אמנים בינלאומיים מצויינים ממש כאן בישראל, וסביר להניח שבעוד כמה שנים אראה פחות - חובותיי כמבוגר ישאירו לי פחות זמן וכסף, סדר העדיפויות שלי ישתנה, ומי יודע אם שטף ההופעות שהגיע לישראל בשנים האחרונות לא יידלדל. אז החלטתי גם אני לתעד.

רשמתי את כל ההופעות הבינלאומיות שראיתי בארץ: רדיוהד, פיית' נו מור, מארק רונסון, ג'ואנה ניוסום, לאונרד כהן ועשרות להקות אינדי קטנות וגדולות. הרשימה עומדת כרגע על 48 הופעות - והיא הולכת ומתארכת. אבל כמו כל רשימה, גם היא התחילה בשם אחד - וזה היה ערב שלא אשכח. בעיקר מרוב בהלה.

מייקל ואני

הייתי בן תשע, והאמן הכי גדול בעולם היה קורט קוביין. אבל אני עדיין אהבתי את הסימפסונס, את "שכחו אותי בבית" ואת ה-MTV. מייקל ג'קסון בדיוק הוציא את "Black or White" בקליפ ששילב את הסימפסונס, מקולי קאלקין ואפקטים מדהימים לזמנו. בן רגע הפכתי למעריץ. צפיתי בסרטים, בראיונות, בכל הקליפים, למדתי את המילים. שנה אחר כך הגיעה הידיעה: ג'קסון יגיע בקיץ להופעה בפארק הירקון.

גרתי בקיבוץ בקצה הצפון. לא היה לי מושג איפה זה פארק הירקון. הכי רחוק שנסעתי עד אז היה נתניה, וגם זה רק כי היו לי שם דודים. אחי הגדול ואני משכנו בשרוולי ההורים, הפצרנו וביקשנו: קחו אותנו למייקל. זה לא היה פשוט עבורם. לנסוע ליום שלם בתל-אביב עם שני ילדים, לקנות כרטיסים יקרים (עד היום אני זוכר את מחירם המופקע: 88 ש"ח!), להידחף בתורים ארוכים. אבל ההורים שלנו אהבו אותנו, ויום אחד הם פשוט הודיעו לנו: קנינו כרטיסים, אבא לוקח אתכם. כן, היו צווחות שמחה.

אני זוכר את הנסיעה הנרגשת ואת הגשר בשדרות רוקח עם השלטים למופע. אני זוכר את הכניסה לפארק הירקון אחר-הצהריים, מוצף באלפי אנשים, שעמדו להצטבר לכ-70 אלף. מצאנו נקודה טובה במורד הגבעה, די קרוב לבמה, פרשנו שמיכת פיקה וחיכינו בסבלנות: אבי, אחי, חברו נועם ואני. ההמון התקהל והצטופף, ורגע לפני שהתחיל מופע החימום (Culure Beat. להקה שנשכחה, ובצדק), הבנתי שאני צריך ללכת לשירותים, הנמצאים בשולי הפארק. התלבטתי קלות ולבסוף החלטתי ללכת, אך בדיוק כשחזרתי להקת החימום עלתה לבמה וכל הקהל שישב בניחותא קם על רגליו וסגר שורות. לא הצלחתי למצוא אף אחד, או לעבור בין חומות הקהל הגבוהות והצפופות. אז עשיתי מה שכל ילד בן עשר היה עושה: בכיתי.

בשעות בהן חיכינו ואכלנו אבטיח על הדשא, חזרה בכריזה הודעה: מי שהולך לאיבוד, שיגיע לנקודה הכי גבוהה בפארק. היה שם אמבולנס ועמדה עם מים, ולשם הגעתי מתייפח ואבוד. פגשתי ילד בן גילי שהרגיע אותי ואמר לי לא לדאוג. איך אני יכול שלא לדאוג? לעולם לא אראה שוב את אבא שלי ואחי הגדול, שלא לדבר על מייקל ג'קסון! מסתמן שאת שארית חיי אבלה בפארק הירקון, חי על דשא ופחיות אר-סי קולה.

אחרי כמה שירים וכוסות מים פרץ מתוך ההמון נועם, חבר של אחי שהגיע איתנו. "איך הצלחת להגיע לכאן"? שאלתי אותו בתדהמה לנוכח חומות האנשים. "אתה רואה את אלה"? הוא שאל, והצביע על מרפקיו. צחקתי. המשפחה חיכתה לנו במקום רחוק הרבה יותר מהבמה, ומשם צפינו בים הקהל מתנועע ובנקודה נוצצת מתרוצצת על הבמה. מייקל ג'קסון, ככל הנראה.

קשה לומר שאני זוכר מההופעה הזו אפילו שיר אחד, אבל אני זוכר את עוצמת החוויה, את ההבדל העצום בין האזנה לדיסק בבית לבין צפייה בהופעה: הקהל, האנשים, הרעש, האופוריה. מה שהפחיד אותי בגיל 11 הפך לאחד הדברים האהובים עליי היום: ללכת לאיבוד בהופעה. היום אני הולך להופעות במיוחד כדי למצוא את מה שכל כך הפחיד אותי אז - רגע מוזיקלי שמטשטש את כל מה שמסביבך ואת כל מה שמוכר לך, רגע של תעופה, רגע של ללכת לגמרי לאיבוד.

פוסטים נוספים של גיא חג'ג':

ספרים דוט קום

עכבר העיר מתגעגע לכפר

דברים שלמדתי מאחי הקטן

לאתר הבית של מהות החיים