לפני כמה שבועות חגגתי יום הולדת וכעת מיתמר בפינת השולחן שלי מגדל גבוה של ספרים שקיבלתי במתנה. אני אוהב לקרוא. אני אוהב ספרות, שירה, ספרי עיון וקומיקס. ונייר, אני אוהב מאוד נייר. עם זאת, אני משתדל להיות אקולוגי וירוק ככל האפשר ומנסה למחזר נייר ופלסטיק ולהשתמש בכל דבר פעמיים לפחות - אבל מההרגל של קריאת ספרים מנייר אני פשוט לא מצליח להיפטר.

אני רומנטיקן, וכרומנטיקן מודע אני מבין שהאהבה העזה שאני חש כלפי תיבות הדפים המצופות הנקראות "ספרים" עשויה להיות דבר מוזר מאוד עבור ילדיי העתידיים. עשרה ימים לפני יום הולדתי עתיר הספרים הודיעה אמזון שלראשונה בתולדותיה מכרה יותר ספרים דיגיטליים מאשר ספרים מודפסים. סביר להניח שמגמה זו לא תתהפך בעתיד. בוודאי יהיו לנו ספרים בבית, אבל האם ילדיי ההיפותטיים יקראו בהם, או שעבורם יהיה זה רק חפץ נוסטלגי ולא שימושי, כמו טייפ-סלילים עבורי?

באג הספרים

כבר עכשיו אוחזים כמה מחברי במכשירי אייפד או קינדל, וקוראים ספרים להנאתם בלי לכרות ולו עלה אחד מיערות העד, בלי לבזבז טיפת דיו קטנה אחת. זה ממש כמו ספר רגיל, הם אומרים, אבל נוח וקל יותר והיי, אתה יודע כמה ספרים יש לי פה בפנים? יותר מאחד!
אני משחק קצת עם המכשיר האלקטרוני, לרגעים אני מתרשם, אפילו מתפעל - אבל אני לא מתרגש. למה לא? מה לא בסדר בי? מה גורם לי לחוש יראת כבוד כשאני נכנס לספריה ורעבתנות אינטלקטואלית כשאני נכנס לחנות ספרים טובה - אבל מונע ממני להצטרף למהפכה? הרי אינני לודיט שונא קידמה: אני משתמש כבד באייפון, מתחזק בלוג, שומע בעיקר קבצים דיגיטליים וחושב שחנויות התקליטים ייעלמו בעוד כמה שנים. אז מה זה הבאג הזה עם הספרים?
לפני כמה ימים ישבתי ב"תולעת ספרים", בית קפה שהוא גם חנות ספרםי, שריח קדושת הנייר נודף ממנו למרחוק. בין ספר לספל שלפתי את הסמארטפון שלי וצייצתי בטוויטר: "איך זה שגם בעידן כל כך דיגיטלי, ספרים פיזיים עדיין מעוררים בנו כזה רגש עז של אהבה ופלא"? המתנתי לתגובות. רציתי לדעת אם אני היחיד בקרב חבריי שמרגיש ככה, שעדיין רואה בספרים חפץ בעל ערך גבוה יותר מסתם קובץ מחשב עם מילים, או שאני באמת סתם רומנטיקן שנתקע בעבר.
ספרות וירטואלית: גישה לאין סוף כותרים (צילום:  Dreamstime)
ספרות וירטואלית: גישה לאין סוף כותרים (צילום: Dreamstime)

דיון אנלוגי בעולם דיגיטלי

התגובה לא איחרה להגיע. ידידי הטכנולוג לירון (יש לו אייפד) השיב כמעט מיד: "סתם נוסטלגיה. תוך עשרים–שלושים שנה זה יראה רומנטי כמו לכתוב בעט נובע או בנוצה". או, הנה דו-קרב ראוי. "דעות דומות" עניתי לו, "נשמעו עם כל התקדמות טכנולוגית-תרבותית במאה האחרונה - הרדיו, הטלוויזיה, המחשב, הפייסבוק - והנה הספרים עדיין כאן ובגדול". לירון טען שאף אחת מההמצאות לא היוותה עד עכשיו תחליף קריאה: הרדיו להאזנה, הטלוויזיה לצפייה וכן הלאה. הדיון שלנו נמשך עוד ציוץ-שניים ונדם, קשה לשמור על ריכוז בטוויטר.
אני מעדיף ספר מנייר על פני קריאה במכשיר אלקטרוני מכמה סיבות פשוטות ואישיות: זה נעים לי יותר ביד, לא קורה כלום אם זה קצת נמעך בתיק, אפשר לתת אותו למישהו ולנתינה יהיה ערך (לעשות עותק זה לא כמו לתת את העותק שלך), והכי חשוב: זה מתיישן. אחרי 15 שנה, עותק אלקטרוני של "מובי דיק" יהיה נקי ומבריק כמו ביום בו הורדת אותו לקינדל. עותק מודפס יהיה מקומט, ריחני, מצהיב, אולי קצת מוכתם: הוא יישא עמו את הזיכרונות של המקומות, הזמנים והתחושות בהן קראת בו. זה עניין רגשי, רומנטי. וכבר אמרתי, אני רומנטיקן.

העיקר שיקרא

המהפכה הדיגיטלית לא הסתיימה. כל עוד יש מקומות בעולם ללא חשמל או אינטרנט, וודאי יש מקום לספרים, תקליטים וקלטות וידאו שעדיין לא עברו דיגיטציה ואוחסנו במכשירים קטנים וחכמים. הילדים שלי אולי יקראו ספרים כמו שאני שומע תקליטים - מתוך אהבה יוצאת דופן בדורי לפורמט מיושן. אני אמשיך לדפדף בספרים שעל המדף ולקרוא באינטרנט במקביל, וההורים שלי ימשיכו לקרוא בעיקר על נייר.
אין ויכוח על חשיבותה ועל הרלוונטיות המתמשכת של הספרות - רק על הספר אנחנו מתווכחים, על הפורמט. כיום, הפיזי והדיגיטלי שוכנים זה לצד זה, ואולי זה יתהפך. אבל כל עוד אנשים קוראים, השאלה איך הם קוראים היא בעלת חשיבות מזערית.

פוסטים נוספים של גיא חג'ג':

לאתר הבית של מהות החיים