מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

נגה מיבר מציעה לנו לבחור מה אנחנו באמת רוצים להיות, במקום לנסות להתקבע על מה שאנו טובים בו

שיעור הפסנתר הסתיים. בן הארבע שלי היה בעננים.

הוא לומד נגינה באופן חוויתי. נפגש עם התחושות שיש לצלילים גבוהים ונמוכים, חזקים וחלשים, והוא נלהב מאוד מהיכולת שלו להפיק אותם בעצמו בעוצמות ובמקצבים שונים. מעולם לא הייתי צריכה לשכנע אותו להגיע לשיעורי נגינה. הוא תמיד שמח ללכת, ולכן הייתי קצת מופתעת כשהמורה הציעה לו מטבע שוקולד בתום השיעור "כי הוא ניגן יפה מאוד".

הוא היה מבסוט, הבן שלי, ראיתם פעם ילד שלא שמח לקבל שוקולד? ואילו אני שאלתי את עצמי מה המטבע העגול הזה יכול לקנות. יכולתי לראות מה הוא מנסה למכור: פידבק על עמידה מוצלחת בהתמודדות מאתגרת. עד אותו יום, לא ראה התכשיט שלי את שיעור הנגינה כהתמודדות מיוחדת או כאתגר. הוא לא ניגן טוב או לא טוב. הוא פשוט יצר יצירות נפלאות ונהדרות, שנבעו ממנו באותו הרגע ללא מחשבה מוקדמת.

מטבע שוקולד אחד הטביע את החוויה האישית שלו לתוך ציפייה לעשות משהו. להיות משהו. הוא התחיל לנסות למדוד את עצמו ואת הביצועים שלו, לשפוט את היצירות האינטואיטיביות שלו, כי הוא הבין פתאום שאפשר לנצח את השיעור או להפסיד אותו. הוא יכול להיות טוב או לא. עד אז לא הייתה קיימת בכלל השאלה אם הוא טוב. הוא היה פשוט הוא.

שביעות-רצון היא דבר שאפשר אולי לקנות אצל ילדים, אבל הרצון עצמו הוא דבר חמקמק. אני רוצה שהילדים שלי ירכשו מודעות לתזונה נבונה. אני רוצה שיוכלו ליהנות מספרים, ממוזיקה, מתיאטרון. שידעו כיצד להתנהג עם אחרים: שילמדו להתחשב, אבל גם לעמוד על שלהם ולהתמודד עם עימותים. אני רוצה שתהיה להם לגיטימציה ליצור כל דבר, ולו לשם היצירה עצמה, כיוון שהערך האמיתי של יצירה טמון בפעולה עצמה. בדרך, ולאו דווקא בתוצאה.

אבל בראש ובראשונה אני רוצה לאפשר להם להכיר את המעיין הטבעי של יצירה שנובע מתוכם, כיוון שבחוויה הזאת טמונה תמצית החיים בעיניי. אני רוצה שיכירו את המקוריות והייחודיות האישית שיש בכל אחד מהם, את הביטוי הספציפי שלהם, ואת החיבור לחוויה פנימית משמעותית, שהיא המקור והשורש של מה שנוצר.

למדתי פעם בקורס חינוכי, שכשילד מראה ציור שצייר, כדאי להגיד לו מה אוהבים בציור שלו ולא רק שהציור יפה, אחרת הוא לא ממש מפנים את התגובה. אני שואלת את עצמי האם ילד שצייר בית מדויק או פנים מחייכות צריך לקבל פידבק חיובי יותר מילד שציור קודר שלו מבטא געגועים לאבא שיצא למילואים.

ילדים רבים נמנעים מלצייר כיוון ש"הם לא יודעים לצייר יפה". גם לי לא היה מתחשק לצייר אם מטרת הציור היא להעמיד פורטרט מדויק ככל האפשר למציאות, במקרה טוב, או למה שצייר זה שלידי במקרה הפחות טוב. ילדים מציירים כיוון שזאת אחת הדרכים שלהם לבטא את עצמם. כשאנחנו מגיבים באופן שיפוטי (וגם חיובי זה שיפוטי!), אנחנו מלמדים אותם שיש ראוי ורצוי בביטוי כזה. ילד שמח יכול לצייר להנאתו, אבל ילד עצוב או מתוסכל חשוב שיצייר או ייצור בכל דרך אחרת כדי לבטא או לפרוק את רגשותיו.

רוב המבוגרים שאני מכירה בחרו את המקצוע שלהם אחרי ששאלו את עצמם מה הם רוצים לעשות.

השאלה הזו מייסרת במידה רבה, מכיוון שהיא מופנית אל המקום הלא נכון. אין משהו שאנחנו באמת רוצים. רצון הוא דבר שמונע על-ידי האגו. אנחנו רוצים להצליח, זה כן. אנחנו רוצים להיות טובים במה שאנחנו עושים, ולכן פעמים רבות בוחרים עיסוק על-פי הערכה שלנו כמה נוכל להיות טובים בו. אין בזה שום רצון! רצון הוא לא דבר להחליט לגביו, והוא גם לא דבר לחפש. רצון הוא דבר להמתין לו.

כיוון שבעומקו נחה אמת פנימית שיש בה כמיהה לביטוי ייחודי וספציפי, ויש יותר מדרך אחת לבטא אותו. לכן, אם החלטתי שאני רוצה להיות מהנדס ולמדתי שנים כדי לממש את זה, ולבסוף גיליתי שזה לא מעניין אותי כפי שחשבתי, זה יכול להיות משבר גדול רק אם אני רגיל לקבל פידבק או תוצאה, או שאני תופס את העיסוק שלי כמשהו שמגדיר את מי שאני. אבל אם אני מכיר את הגרעין הפנימי שלי, אני יכול להבין שיש עוד הרבה דברים שדרכם אני יכול לבטא את עצמי, ועוד המון דברים שאני יכול ליצור ולהיות.

אותו מעיין יצירה טבעית מוליד מתוכנו כל הזמן שפע רב של יצירות, ביטויים והשראה, והמיגוון הרחב שלהם יכול להעשיר את חיינו ולתבל אותם בטעמים מופלאים, אבל זה גם יכול לבלבל, אם מנסים להגדיר דרכן מי אנחנו ובמה אנחנו טובים. אנחנו מנסים כל חיינו לזכות במטבע שוקולד שמישהו ייתן לנו אם נהיה ראויים לו, במקום פשוט לפנות פנימה, אל תוכנו, ולמצוא שיש שם אין סוף מן המתוק המתוק הזה.

לאתר של מהות החיים