בזמן האחרון לימור דהאן נתקלת שוב ושוב במקורבים שלה שכשלו בזוגיות. הסיבות שונות, אבל אצל כולם עובד מנגנון דומה של הלב: אותו הלב שזקוק לחום ואהבה הוא זה שהודף אותה לא אחת. על השדים שבלב
"מפלצת הקתדרלה". תפקידה לשמור על המבנה המקודש (צילום: אייסטוק)
לפני רגע חברה בישרה לי שנפרדה מזוגתה, איתה חלקה בית בשנים האחרונות. כששאלתי למה, היא ענתה "חוסר התאמה של חלומות, צרכים או משהו כזה" - והוסיפה שנורא כואב לה. חברה אחרת שלי מושכת רומן בלתי אפשרי עם אישה בלתי אפשרית ומנסה לפחות פעם בשבוע לעמוד בהחלטה שזה הסתיים. רק הבוקר היא שלחה לי מסרון: "קשה לי. לא לחזור לזה, נכון"?
תעתועי הלב
אתמול חזרתי ללימודים לאחר חופשת חגים בת חודש, וחבר לספסל בישר לי שנולד לו בן ומאז הזוגיות הלכה לאיבוד. חבר נוסף ללימודים, הומו, הביא אף הוא לעולם צאצא, ואפילו הוא דיווח על זוגיות מחרידה עם האישה שאיתה בחר לגדל ילד, מאז שהגיע הרך הנולד.
ידידה אחרת סיימה רומן סוער עם גבר שרצה להתחתן איתה אבל היא נורא נשואה. אחרת ויתרה על מערכות יחסים עם נשים, למרות שהיא לסבית, וזאת בגלל שהיא נשואה לגבר, שיודע שהיא לסבית, אבל לא מוכנה להיפרד ממנו.
קרובת משפחה שלי לא מצליחה לייצר מערכת יחסים, כי "אף אחד לא מתאים לה", אבל היא עוד חולמת שיגיע האביר עם הסוס.
אין לי המון חברים ועם זאת, הרשימה הולכת ומתארכת. מה זה? איזו ישות בתוכנו אשמה בכשל המערכתי? האם הלב? הייתכן שהלב, שכל כך מבקש יחסים, קירבה, עטיפה, חום, כבוד ואהבה, הוא אותה ישות שגם הודפת? האם מתוקף היותו המרכז של הכל, הוא גם מפעיל ישויות אחרות בתוכנו, כמו אגו?
הארכיטקטורה של הנשמה
טיילתי בפריז לפני כשבועיים, התבוננתי בכנסיות ובקתדרלות מבחוץ. מבנים מפוארים ועוצרי נשימה בני מאות שנים. במבט בוחן שמתי לב למפלצות ולשדים שמפוסלים בכל מיני פינות גבוהות של מבני הענק האלה - לכולם פה פעור ושיניים חשופות. תפקידם היה לשמור על המבנה המקודש. כך גם בארכיטקטורה של הנשמה, ככל שהזמן חולף ואנחנו מתבגרים, הנשמה שלנו צוברת מספיק משאבים כדי לתהות על קנקן עצמנו ולבוא חשבון עם השדים שגידלנו בפנים ופעלנו דרכם.
השדים שבפנים מתפקדים כשומרי קודש הקודשים - הלב. כשאנחנו פועלים דרך השדים שבפנים, הם למעשה שולחים החוצה להבות אש וחרחורים מאיימים לכל עבר, עד שהעולם שבחוץ תופס מרחק והלב הקדוש שלנו לא נפגע.
הכל טוב ויפה, רק שלמנגנון הזה יש מחיר, יחסים מחייבים מידה לא מבוטלת של קבלה ונתינה של הלב, עבורי וממני החוצה. אם אשמור על מרחק בין הלב שלי לעולם בחוץ, אוציא את הלב ממשוואת היחסים. גם אם יהיו לי יחסים, הם יהיו בלי לב. לא יהיה לי כבוד ללב שלי ולא ללב של האחר. מרוב פחד להיפגע, אשכלל את עצמי ל"אני דפוקה ולא רוצה לפגוע". קשיחות. נוקשות. התנתקות. התנשאות. אפתח תמונה ספציפית בראש של איך העולם או בני הזוג שלי צריכים להיות.
ולפעמים זה הפוך. לפעמים השדים שלנו מובילים אותנו ליחסים שלא מאיימים על הלב. לפעמים אנחנו נבחר בבלתי אפשרי כדי לא לקחת אחריות על הלב שלנו. הרבה יותר קל להפיל את חוסר הסיפוק שלנו על האחר. ולפעמים כל ההסברים הללו מיותרים, כי יש אנשים שאינם טובים לנו. יש אנשים שהסבל שלהם הפכם לנוראים. מאלה, פשוט צריך להתרחק. כבוד ללב.
לימור דהאן, שדרנית ברדיו מהות החיים, מגישה את התוכנית "משקפת" עם אור זוהר, בימים שלישי וחמישי ב-10:00
