אור זוהר - אבא של, בעל של, ועוד אחד שמנסה לסגור את החודש, מספר כיצד הוא וזוגתו נשאבו לעוד ריב בשעת השיא של הבית וכיצד - באותה נשימה - הצליחו להסתכל לכעס בעיניים

(צילום אילוסטרציה)
ארבע אחר-הצהריים היא שעה שמנקזת סביבה די הרבה מתחים במשק הבית הומה-הילדים שלנו. למי מכם שעוד לא ניחש, זוהי השעה שבה מגיעים הילדים ה"גדולים" מהגן. כלומר, מישהו צריך ללכת להביא אותם. והמישהו הזה הוא בדרך כלל אני. או אשתי. תלוי מי "פנוי להובלה" באותו יום.
עכשיו תבינו, בבית שלנו "פנוי" הוא עניין יחסי. זוגתי ואני פרי-לנסרים, ובמהלך היום אנחנו מרבים לעבוד מהבית. תוסיפו לזה תינוק בן חודשיים (פלוס שני אחים "גדולים" קטנים) ותקבלו בית חם, תוסס ואוהב, בית שלעולם אין בו רגע דל, וגם – סוג של סיר לחץ שעלול לפעמים לעלות על גדותיו. בעיקר, כמו שאמרנו, סביב השעה ארבע אחר-הצהריים.
וכך קרה, שלקראת השעה רבע לארבע באחד הימים פרץ לו ריב קטן בין זוגתי שתחיה לביני. אתם מבינים, לי היה בדיוק דד ליין למחרת, וכל מיני ענייני הפקה דחופים ועוד כהנה וכהנה זוטות חשובות, ואשתי בדיוק התחילה את הסטאז’ שלה בתרפיה במוסיקה, פלוס עוד עבודת תרגום אחת (ואת התינוק כבר הזכרנו?). באותה דקה גורלית ברבע לארבע באותו היום, כל אחד מאתנו הגיע למסקנות שגויות בדיעבד, שהזמן שלו חשוב יותר משל בן זוגו וציפה שהצד השני יתנדב להביא את הילדים מהגן.
הציפייה ההדדית שלנו אחד מהשנייה התנפצה אל מול המציאות הפשוטה של זוג הורים צעירים יחסית, עם הרבה מאד משימות על הראש. ככה זה. החיים דורשים, לפעמים חובטים, ולהורים ישנה מערכת שלמה של צרכים, לחצים, ציפיות ומגבלות – כלכליות, רגשיות ונפשיות.
איכשהו "מוסד הזוגיות" אמור להיות הסירה שבה אנחנו עוברים את המסע הזה. אנחנו נדרשים להיות גם האבא והאמא של בני הזוג שלנו, גם המאהבים שלהם, גם האוזן הקשבת שלהם, וגם השותפים שלהם להורות ולפרנסת הבית. במובן הזה זוגיות יכולה להיות לפעמים כמו מבצע סוף עונה של חמישה פריטים במחיר אחד. וכמו במבצעי סוף עונה - לכל דבר יש מחיר, ואת המחיר הזה גובה המציאות מן הזוגיות, מן הקשר, מן האהבה.

כגודל הציפייה כך גודל המריבה


למזלי, המריבה הזו עברה מהר. במצבנו הנוכחי, כלומר לפחות עד שהילדים יגיעו לגיל תיכון, פשוט אין לנו זמן למריבות ארוכות. באותו היום הצלחנו, זוגתי ואני, לעצור את כדור השלג המתגלגל של "ריב ארבע אחר-הצהריים", להסתכל לכעס העולה בנו בלבן של העיניים, ולראות את המציאות כפי שהיא, ולא באמצעות הפילטר של העולם הרגשי שלנו. ולכל הסקרנים מביניכם שרוצים לדעת מה ראינו, אז הנה התשובה:
ראינו זוג הורים צעירים, שברגע אחד היו נתונים ליותר מדי לחצים מסוגים שונים. שני אנשים, שדווקא מתוך הרצון המשותף לבנות יחד את ביתם וחייהם, ודווקא לאור המחויבות ההדדית שלהם, מצאו את עצמם בשעה אחת, שבה היה יותר מדי על השולחן: צרכים כלכליים, צרכים רגשיים, צרכים אישיים, צרכים משפחתיים – הכול התנקז לאותה השעה הגורלית, מה שהוביל לתסכול, שהוביל לכעס, שהוביל לריב המדובר.
ומה עוד ראינו? ראינו שמה שהוביל לכעס ולריב היה הציפייה ההדדית שלנו. הציפייה שהאחר יראה אותנו, ישים לב למצוקה שלנו, יתחשב וייוותר קצת. הרבה פעמים בזוגיות שלנו זה קורה. הפעם זה לא קרה. מה שכן קרה, זה ששנינו לקחנו אחריות על הכעס שלנו, ירדנו לעומקו, והצלחנו לפתח סביבו דיאלוג בונה ששואף לשנות את המציאות.

לקראת הריב הבא


אין לנו אשליות. אנחנו יודעים שעוד נכעס ונריב. החיים האלה מלאים הפתעות, כך שמתישהו, אני מניח, יהיה עוד רגע שבו שתי ציפיות סותרות יולידו תסכול, שיוביל למריבה. אבל, כך אני אומר לעצמי ברגע אחד של בהירות מחשבה, מה שחשוב זה לא האם או מתי נריב וכמה נכעס, אלא מה נוכל להפיק מהריבים ומהכעסים האלה.
למשל, בעקבות אותו ריב מפורסם של "ארבע אחר-הצהריים" קיבלנו די הרבה: החלטנו לנסות לחלק בינינו את ימי השבוע, כך שכל אחד מאתנו יוכל גם להקדיש אחר-צהריים אחד או שניים לעבודה או לסידורים. באותה נימה, הבנו גם שאנחנו זקוקים לעזרה בשעות שאותן אנחנו מגדירים "השעות הקשות" כלומר בין ארבע לשמונה, והתחלנו לחפש כח-אדם למשימה הזו: הורים, חברים או בייביסיטר למקרה הצורך, והכי חשוב – לפעמים אנחנו מבקשים מהבייביסיטר שתישאר עוד כמה שעות ואז אנחנו יוצאים לבלות יחד.
האם זה יפתור את הבעיה? אין לדעת. מה שבטוח - זה עשוי לדחות בכמה ימים או שבועות את הריב הבא.