עצמאות היא רק חצי הדרך

מכל הבחינות של התפתחות האדם, השגת עצמאות היא רק חצי הדרך. המצב ההפוך לעצמאות הוא תלות, מבחינה מסוימת מה שהתרבות שלנו מכירה ומעריצה זה רק את המסע מתלות לעצמאות. הדברים הללו נכונים הן במסע האישי, הן במסע הזוגי והן במסע הלאומי. זהו אכן מסע גדול ונכבד, אבל כשנעצרים בעצמאות ולא ממשיכים הלאה, העבודה לא שלמה.

את תוצאות המצב הזה שבו נעצרים בשלב העצמאות ולא ממשיכים הלאה, ניתן לראות בפן המדיני. נאבקנו לצאת ממצב של תלות בגויים למצב של עצמאות, ואכן, בדם יזע ודמעות, השגנו את מבוקשנו. הפכנו למדינה עצמאית, וכל הכבוד לנו. אך למרות שדור המייסדים מבקש לחזור ולהזכיר לנו כמה עלינו להיות שמחים ואסירי תודה על העצמאות הזו – עינינו רואות שמבחינה פנימית, מהותית וערכית עוד יש לנו דרך.

לצאת ממצב של תלות זה תהליך ארוך ומפרך, אך יש בתהליך הזה גם חדווה של מאמץ המוליך להתעצמות. התהליך הזה דומה לאותו טיפוס מפרך על רכס הרים גבוה ומושלג. אבל לאן הולכים אחר כך? לשם מה להיות עצמאיים? מה אנחנו רוצים לעשות עם עצמנו כשנהיה עצמאיים?

בתהליך התפתחות האדם בתוך מערכת של זוגיות, השלב הראשון והנמוך ביותר הוא מצב של תלות. בתורת הקבלה של האהבה אנחנו מכנים זאת "זיווג אחור באחור". המשל הוא לשני אנשים העומדים גב אל גב. צמודים זה לזה. אין להם יחס פנימי זה אל זה. הם לא באמת רואים זה את זה, אבל הם מגבים זה את זה. הם פועלים מתוך פחד. פחד של "מה יהיה אם אשאר לבד"? "מי ישמור לי על הגב"? כלומר – "מי ידאג למקומות שבהם אני לא מסוגל לדאוג לעצמי"?

וכך חיים זוגות רבים, מתוך פחד מפני הלבד. כלשון הפתגם הארמי המובא בתלמוד "טוב לשבת בשניים מלשבת ערירי". עם זאת, כאשר מתחיל תהליך ההתפתחות להופיע, והוא מופיע במוקדם או במאוחר בכל נשמה, בני הזוג מבקשים להשתחרר ממצב התלות ההדדי.

שלב התנתקות מהתלות הוא שלב המעבר לעצמאות. בקבלה הוא מכונה שלב ה"נסירה". בשלב הנסירה יש מאבק. ניתוק התלות דורש מאמץ וגיצים מתעופפים בו לכל עבר כאשר הקשר התלותי ננסר וניתק. לאחר מספר שנים, כשכל אחד מבני הזוג הגיע למצב של ביסוס עצמאותו – הם מתחילים להרגיש אבודים. התלות ניתקה, "אוקי. אנחנו עצמאיים, אבל לשם מה"?, "מה אני רוצה לעשות בתור אדם עצמאי"? כשהשאלות הללו מתחילות לנקר בתודעה – זה הזמן בו אנחנו מוכנים להתפתחות נוספת.

ההתפתחות משלב ה"נסירה" לשלב השלישי, שמאופיין ביחס של "פנים בפנים". כאן מגיעה התפנית הגדולה. האם כאדם עצמאי אני מסוגל ורוצה ללכת אל מעבר לעצמאות ולהיכנס באמת למערכת יחסים אוהבת עם אדם אחר? האם אני מוכן להקדיש את חיי, העצמאיים כל כך, לטובת משהו שגדול ממני עצמי?

במרחב הזוגיות ניתן לומר שכאן מתחילה האהבה להיות באמת אהבה, ולא רק שם מושאל ליחסי צריכת הזולת. השלב השלישי מתחיל כשאני מבין שאני עצמאי, חופשי ואחראי, לא קורבן של אף אחד, וכבר לא מעניין אותי רק לחגוג עצמאות, כי אני רוצה להקדיש את עצמי העצמאי לייעוד גדול יותר, למשהו שהולך מעבר לעצמי, ולמשהו הזה קוראים אהבה.

זו לא אהבה תלותית ולא התאהבות מלאת אשליות. זו אהבה בשלה, מלאה, בוגרת וגם סוערת. זו המתנה שרק אדם עצמאי שכבר לא נזקק להוכיח לאף אחד שהוא עצמאי יכול להעניק לזולתו - התמסרות, חופש ואכפתיות אמיתית.

אם נחזור לרגע שוב ל"מצב הלאומי", מוטב שנשאל מה ניצב מעבר לרכס העצמאות הלאומית שלנו? חוסר הידיעה ביחס להמשך דרכנו עלול להפוך אותנו לקבוצות אינטרסים ולמאבקי אגו קטנוניים. עלינו להתעשת ולהבין שעכשיו, כשהשגנו עצמאות מדינית, צבאית וכלכלית – עלינו לרתום את העצמאות הזו למשהו גדול יותר. לשם מה לנו עצמאות? מה אנחנו רוצים לעשות פה כחברה עצמאית? עלינו להעיז ולחלום על אהבה.

אהבה למי? לעולם כולו. והעולם כולו מתחיל פה קרוב – באנשים שבתוכם אנו חיים כחברה עצמאית (קוראים להם בעיקר "ערבים"), באנשים שחיים בתוכנו כגֶרים (קוראים להם "עובדים זרים", "פליטים סודניים" וכדומה) ובאדמה שעליה אנו מכוננים את אותה חברה עצמאית. אהבת הגר היא לא המצאה מודרנית היא מצווה מהתורה: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ספר ויקרא פרק יט). ודי לחכימא ברמיזא.

אינני מציע כמובן שנקום בנאיביות ונוותר על עצמאותנו המדינית. כל שאני מציע הוא שנשקול ללכת צעד נוסף קדימה – לקראת חשיבה גלובאלית על מה שיכול להיות טוב, אבל טוב באמת. ולא רק לנו אלא לכולם. לשכנינו נזדקק לומר שכאשר הם יהיו מוכנים לכך מבחינה תרבותית (משמע, למשל, כאשר לנשים ולמיעוטים יהיו באמת זכויות שוות במדינותיהם) – נוכל אט אט כולנו לגדול, ולצאת מבועות ההישרדות שלנו. נוכל להתחיל לחשוב בגדול, לא רק לטובת עצמנו, אלא לטובת המרחב כולו וכל יושביו.

נסו לדמיין חזון שכזה, ראו כמה פחדים עולים ומנסים לחסום את עין החזון של הלב, אך שימו לב גם מהי ההרגשה שעולה כשלא נכנעים לפחדים ומעיזים לצייר בדמיון מצב שבו אזרחי המזרח התיכון לוקחים יחד אחריות הדדית לעשות את כל המרחב הזה למרחב שמח ואוהב יותר, לאדם ולאדמה.