סיפורו של ליאור ניר, שנפצע בראשו במלחמת לבנון השנייה וכמעט איבד את ראייתו. לאחר מאבק ממושך הוא החלים וכיום עיניו משמשות אותו בהגשמת ייעודו - צילום
ליאור ניר, כשעה לפני פציעתו במארב הקטלני בתמונה שצילם חברו למארב, יניב שיינברום ז"ל
מאת: ליאור ניר
הכל התחיל ב-30 ביולי 2006, בשיחת טלפון באחת בלילה: "בשבע בבוקר תתייצב בנקודה, מתחילים אימון לקראת כניסה ללבנון!"
לכאורה שיחת טלפון שאמורה להלחיץ או להפחיד, אך ההתרגשות הייתה בשיאה, כמה חיכיתי לזה. ומי בכלל חושב על הפציעה הראשונה, אי שם בשנת 2002 באירוע "ציר המתפללים" בחברון. סבב טלפונים מהיר לכל החברים, לבדוק את מצב המוכנות שלהם, סידור תיק עם דברים חיוניים, פרידות אחרונות בטלפון, שינה של שעתיים ויאללה לעבר נקודת ההתכנסות.
בדרך לנקודה עם הטרמפ של אמא, נזכרתי בקול רם שאיזה מזל שזכרתי לקחת מצלמה, היא שאלה אותי למה, עניתי לה כי זה חשוב, עד היום אני לא מאמין כמה באמת חשוב שזה היה. כניסה ללבנון באור אחרון של אחד הימים הראשונים של חודש אוגוסט, נכנסים דרך החור בגדר המערכת שנפער בעת החטיפה של אודי גלדווסר ואלדד רגב. כבר נתון מצמרר בפני עצמו. הקילומטרים הראשונים היו כמו לקוחים מסרט מלחמה הכי איכותי שקיים. מטוסים מנמיכים טוס מעליך, מפגיזים כל מה שזז במטרה להכשיר לנו שטח פעולה בהמשך הדרך. נסו לדמיין את מופעי הזיקוקים של כל ערי מרכז הארץ, רק על רדיוס של 5 קילומטר.
בחרנו לנו בתים כדי להתמקם בהם לתצפיות, ככה זה היה כמעט בכל יום. לכאורה הבתים האלה הפכו במהרה למוקדי הפגזות כבדים של חוליות החיזבאללה. הכל קרה בבתים האלה, לוחמים גילו את עוז ליבם, גילו את הפחד העמוק ביותר, חשפו לראשונה רגשות חבויים. הכל פשוט קרה שם, צחוק, בכי, צרחות כאב, שאגות שמחה וגם המון שקט. אותו שקט פנימי שעוטף אותך, שאתה מבין שכבר לא תישאר אותו בן אדם כשתחזור הביתה. אם תחזור.
מצלם רגעים. אחרונים
הנשק דרוך כל הזמן, כדור בקנה. אני, על תקן החובש של הכוח, עם אפוד מלא בכל טוב הרפואה המודרנית, נקרא לעיתים תכופות לטפל בפצועים. באפוד החובש יש המון תאים, התאים הקדמיים מיועדים לתחבושות, צמצמתי את אחד מהם לאחר כדי שיהיה מקום למצלמה. בכל רגע של הפוגה בלחימה, צילמתי. רגעים של שקט, של פחד, של חשיבה, רגעים שהפכו לגלעד מתועד עבור כמה מחברי הטובים שלא חזרו משם.
המשכנו להתקדם בתוך הצמחייה העבה של לבנון, אם החיזבאללה לא פוצע אותך אז העצים האלה כן. מתחילים למקם מארבים בנקודות חשובות בגזרות שונות. ככה זה עבד, מארבים ביום והתקדמות רגלית בלילה ואז מארב לילי והתקדמות זהירה ביום. ככה עברו להם אותם ימים מטורפים בלבנון, עד שהגיע היום, 13/08/2006 ליתר דיוק. רק לידע כללי, ידענו כבר שיום למחרת אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת האש. אותנו החליטו לשלוח קדימה למשימה אחרונה.
המארב התחיל עוד יום קודם, ערב מוצאי השבת. כוח של שלושה עשר לוחמים מתמקם בגבעה מעל הכפר "עיית’ה ע’שאב", בכפר נשארו עוד כוחות חיזבאללה, "לנטרל את הכוחות האלה", לחשו לנו במערכת הקשר. היינו אמורים להישאר שם עד יעלה אור ראשון, אך בעקבות היתקלויות של כוחות אחרים בפאתי הכפר נאלצנו להישאר יותר.
המארב התפזר על פני שטח גדול יחסית, כל שלושה לוחמים חפרו להם שוחה בין מסתורי השיחים הצפופים. זחלתי בין שוחה לשוחה לבדוק מה עם כולם, בכל כניסה שלי לאחת מהשוחות, הוצאתי את המצלמה וצילמתי. הפנים שלהם בתמונות אומרות הכל: "מה למען השם אני עוד עושה פה?" פה ושם עוד הצלחתי לתפוס חיוך מהול בדריכות. השעה כבר 10 בבוקר והשמש יוקדת כמו שרק באמצע אוגוסט היא יכולה. הדי הפיצוצים נשמעים היטב ונדמה שהם קרובים מתמיד.
ואז זה קרה.
זיהו אותנו, חטפנו טיל מדויק לתוך המארב. כל המקום פשוט התרומם באוויר. יובל המפקד שנפצע, צורח לאוויר: "יש לי חמישה פצועים, חסון הרוג!" גיא חסון ז"ל היה אחד מחברי הטובים, אני זוכר שכעסתי באותו רגע על המפקד יובל, איך הוא קובע שחסון הרוג. רצתי לעבר העמדה שלו, לראות אותו במו עיניי, התכופפתי אליו הוא שכב על הגב, עיניו סגורות, אני צורח לו את שמו בתקווה שיענה לי, אך שסובבתי אותו על הצד הבנתי שאין מי שכבר יענה לי. הפגיעה היתה קטלנית בחלק האחורי של הראש.
המשכתי לעבר שאר הפצועים, בינתיים רוב העמדה כבר עלתה בלהבות והחלטנו לפנות את הפצועים 150 מטר אחורה מכיוון הגעת הטיל. מאחורי בית שעוד לא סיימו לבנות, פתחנו את עמדת הנאפ"ל (נקודת איסוף פצועים). שם התחלתי להעניק טיפול לחבריי, רובם עם פגיעות קשות בפלג הגוף העליון. 20 דקות לאחר הטיל הראשון, מי ידע שהרע מכל עוד לפנינו.
חוליית החיזבאללה תצפתה עלינו לאורך כל הזמן, ראתה לאן אנו מפנים את אחינו הפצועים. מי שטיפל בפצועים בשטח יודע, שבתוך כל המהירות והלחץ לעיתים הקסדה שעל הראש מפריעה לך לראות. הורדתי אותה בזמן הטיפול בפצועים. בעודי מעניק טיפול לחבר קרוב, כשאני על ברכיי, פגע בנו הטיל השני. פגיעה ישירה ומדוייקת לתוך נקודת הטיפול. מי ששכב ניצל, כל השאר נפגעו, הטיל השני גבה עוד שלושה הרוגים: יניב שיינברום
, אליאל בן יהודה
ואלעד רם
, זכרם לברכה.
הכותב, ליאור ניר, עם חבריו בתמונה מתקופת ההחלמה בבית החולים
תמונות מספרות
נפגעתי קשה מאד בראשי, שישה רסיסים נכנסו מהרקה השמאלית וחלקם יצאו מקדמת הראש. שניים מהם עדיין איתי. מאותו רגע לא רואים כלום ולא שומעים, רק צרחות עמומות חותכות את האוויר, אני זוכר שצרחתי את שמות חבריי בניסיון לשמוע מי יענה כך שאדע שהוא שרד. לא כולם ענו.
לאחר הפינוי המוסק לרמב"ם בחיפה, מישהו דאג להביא אל המחלקה בה הייתי מאושפז את המצלמה שלי. היא הייתה שבורה לחלוטין. למזלי כרטיס הזיכרון שלה לא נפגע, לצערי או שלא, גם הכרטיס האנושי שלי נשאר ללא פגע ואני זוכר הכל, כל כך טוב, אולי טוב מידי.
בתום תקופת השיקום, שלפניה לא היה ברור אם אוכל לראות, העזתי להסתכל באותן תמונות. אלה שתיעדו את חבריי, חלקם ברגעי החיים האחרונים שלהם, אפילו כמה סרטוני וידאו יצאו משם. מי שיראה ולא היה שם, לא יביט בהן במבט שני, אך בעקבות כל מה שקרה לאחר הצילום, התמונות האלו מקבלות משמעות חזקה שאין שנייה לה. העברתי את הצילומים למשפחות חבריי שנהרגו.
אני לא חושב שיש "מתנה" גדולה מזו למשפחה שיכולה לאחוז בתמונות של בניהם ברגעיהם האחרונים שעודם בחיים. התמונות האלו מלוות אותם בכל יום, בכל שעה, בכל דקה. התמונות הפכו להיות חלק משמעותי במפעל ההנצחה שלהם. חלקם מסגרו אותן והניחו בפינת הזיכרון, חלקם תלו על הקיר, בדיסק עם שירים לזכרו של יניב מופיעה התמונה שלו על גבי העטיפה. כמה כבוד נפל בחלקי לעזור לאותן משפחות יקרות, להנציח את יקיריהם. ואני שב ומספר למשפחות מה היה בשטח בדיוק באותו רגע שהתמונה צולמה.
לצמוח מתוך הכאב
בימים שכבר הייתי בביתי, החלטתי ללמוד צילום באופן מקצועי. בעיקר בגלל שהבנתי את הכוח שיש בתיעוד רגע, הקפאת המציאות.
"ידיעות אחרונות" פרסם כתבה עלי ועל הסיפור שלי, לוחם פצוע שלכאורה "סתם" צילם, הולך ומגשים את ייעודו כצלם. בעקבות הכתבה הזו היכרתי את אשתי היקרה. למזלי הרב, היא קראה את העיתון באותו הבוקר, והחליטה שבאותו הרגע היא הכירה את האיש שיהיה לה לבעל.
בתושייה רבה היא חיפשה אותי באמצעות פייסבוק, והדרך לדייט ראשון, עוד באותו הערב של פרסום הכתבה - היתה קצרה מאוד. כךן, כמו בתסריט הוליוודי אמיתי, התחתנו לאחר שנתיים ב-8 ביוני 2010.
"החלטתי שאני רוצה לתעד רגעים שמחים כצלם" (צילום: ליאור ניר)
לאחר החתונה שלנו, הבנתי שאני רוצה לתעד רגעים שמחים בחיי כצלם.
הכוח שיש למצלמה לתעד רגע שלא יחזור הוא עצום. והאם יש רגע טוב מזה שחתן וכלה מביטים זה לזה בעיניים שנייה לפני העלייה לחופה?! התשובה היא לא, למי שעוד התלבט. וכן, מאז אני מתעד את הרגעים המאושרים ביותר של שני אנשים, יחידים שהופכים לאחד. אפשר לקרוא לזה צילום אירועים, אפשר לקרוא לזה לכידת רגעים של אהבה.
כפי שאתם מבינים - דברים טובים קורים בעולם שלנו, גם מתוך כאב, שכול וצער. לעולם אל תפסיקו לאהוב, לחלום ולהאמין, כי רק בדרך הזו הגשמה עצמית היא לא בגדר חלום.
(ליאור ניר
הוא צלם אירועים, אופנה והרבה יותר מזה)
