הגיגים מחופשה עם הילדים

"מבחינת הילדים, אפשר היה להישאר שם לתמיד", אור זוהר חוזר עם תובנות מקמפינג משפחתי על חוף הים ותוהה למה לחזור לעיר הגדולה אם אפשר לאמץ צורת חיים אחרת

צילום: אור זוהר

כמו מרבית הישראלים הגאים, גם משפחתי הקטנה ניצלה את חופשת הפסח לטיול בחיק הטבע. רכשנו אוהל ומזרון, הצטיידנו באי אלו מצות ושאר תופינים כשרים לפסח, והרחקנו נדוד בנופיה ומחוזותיה של ארצנו הקטנטונת, עד למקום הכי רחוק אליו אפשר לנדוד בלי להשתמש בדרכון ובלי לשלם עמלת גבולות: החוף הדרומי ביותר של העיר אילת, ממש ליד מעבר הגבול של טאבה.

שם, בין מלון הנסיכה ובסיס מג"ב, בואכה השירותים הכימיים הכחולים שהוצבו על צד הדרך באדיבותה של עיריית אילת, ולנוכח המון שיירות הישראלים והתיירים שהמשיכו למחוזותיו הדרומיים של חצי האי סיני, הקמנו את אוהלנו הקט סמוך לאוהלים ולמזרנים של אחינו ואחיותינו בני ובנות ישראל, תוך שאנחנו משתלבים בנופי ובהווי המאהל של כמה חברים שהגיעו לשם מבעוד מועד על מנת לתפוש מקום טוב על החוף, ממש ליד המקום שבו הירידה אל הים הנפתחת אל שונית האלמוגים.

לשלושת ילדיי הפעוטים הייתה זו הפעם הראשונה באוהל, תחת כיפת השמיים, למשך מספר לילות רצופים. מבעד לעיניהם, גיליתי מחדש כמה מהמהויות הפשוטות, וגם הפחות פשוטות, של חיינו כאן. לא יאמן כמה שאלות מציפות ילד תל-אביבי בן ארבע כאשר הוא מוצא את עצמו מתחת לכיפת השמיים: "למה יש יום ולילה"? "למה יש צבעים לכוכבים"? "מה עושה את הרוח"? "למה יש גלים"? "מה נעשה אם יבוא כריש"?

והיו שאלות מסוג אחר, שאלות שעימן מתחילים לבקוע סדקים ראשונים בעידן התמימות של הילדות, לנוכח המציאות הגיאו-פוליטית של מפרץ אילת. "אבא, אולי נטייל היום לארץ מצרים, לראות את היאור"? "אולי נטייל מחר לממלכת ירדן"?, "ולמה אתה אומר שכדי לעבור מארץ לארץ צריך דרקון"?

השאלות של ילדיי, ההבדלים בין מה שהם יודעים ובין מה שאני יודע, ואפילו ההבדלים בין האופן שבו ילד בן שנתיים, ילד בן ארבע וילדה בת שש תופשים את המציאות הנגלית לפניהם, גרמו לי לחשוב על האופן שבו כולנו תופשים את המציאות שלפנינו, זו הנפרשת לפנינו רבדים רבדים. למשל, בן שנתיים יכול לבלות יום שלם על חוף הים ולהעסיק את עצמו במשחק אחד ויחיד: לשבת על קו המים ולזרוק אבנים קטנות אל הגלים. בשבילו, זוהי מציאות חושית, פשוטה. ים-יבשה. יבש ורטוב. מוצק ונוזל. זהו זה. לא יותר ולא פחות.

ככל שהילדים גדלים, המציאות הופכת להיות פחות קונקרטית ויותר מורכבת. לא רק יבש ורטוב, אבן ומים, אלא גם שמות וכינויים והגדרות. וזה מפרץ אילת, ופה זה ארץ ישראל, ושם ירדן, ובהמשך הדרך זוהי מצרים, וכאן אסיה, ושם למטה אפריקה, פה אפשר לעבור, ושם אי אפשר לעבור, ויש גבולות וטריטוריות, שאותן הגדירו לא חוקי הטבע וכוחות הבריאה בהדרם, אלא בני-האדם בעליבותם.

חיים על החוף הם חיים פשוטים. מבחינת הילדים, אפשר היה להישאר שם לתמיד. כידוע, לוקח יום יומיים רק להתרגל לקצב השונה של החיים, וכמו בפעמים רבות בסיטואציות האלה, כשמתחילים להתרגל כבר צריך להתחיל לחשוב על הדרך חזרה. ובאמת, מחויבויות של אנשים גדולים, מחויבויות שהשארנו אחרינו בעולם האורבאני והמתוחכם של תל אביב, קראו לנו לחזור. אם אפשר היה, חשבתי לעצמי, אולי עדיף היה אם היינו יכולים להישאר עוד קצת במרחבי הילדות האלה, שבהם חוף הים האדום איננו גבול פוליטי, תרבותי או אפילו בין יבשתי, אלא מרחב של חול וים, ואבנים קטנות, ודגים, רצף של חוויות פשוטות וקטנות, ללא שמות, וללא הגדרות.

הגדרות החיים האורבאניים והמורכבים שלנו שידרו אלינו מהעיר הגדולה שהגיע הזמן לשוב הביתה, אל העולם המבוגר, המודע והמורכב של תל אביב. בדרך חזרה הביתה, בעודי חושב על ההבדלים בדרכי התפישה של ההוויה, נזכרתי בקטע על ארבעת הבנים, אותו קראנו מההגדה של פסח רק כמה ימים קודם לכן, וחשבתי לעצמי, מיהו הבן המאושר באמת: החכם, הרשע, התם, או זה שאינו יודע לשאול?