מי נשתנה?

חג הפסח, חג החירות, הוא החג בו אנחנו מצווים לשאול שאלות. בעוד שהילדים שרים "מה נשתנה", אנחנו המבוגרים מוזמנים לשאול את עצמנו "מי נשתנה", או במילים אחרות, כיצד עלינו להשתנות על מנת שנוכל לצאת מעבדות לחירות. כאשר מדברים על תהליכים רוחניים שאנשים עוברים בעולם היהודי, מדברים הרבה פעמים על "חזרה בתשובה". אבל חג הפסח מלמד אותנו שלא פחות מהתשובה, חשובה השאלה, ושיש קשר עמוק ביותר בין היכולת שלנו לשאול שאלות, ובין היכולת שלנו להתפתח לגדול ולצאת לחירות אמיתית.

השאלות שאנו שואלים את עצמנו הן כלי יקר שקיבלנו, כדי שנוכל להבין את עולמנו טוב יותר וליצור את השינוי אותו אנו מבקשים עבור עצמנו ועבור מי שסביבנו. על פי ספר הזוהר, המילים "מי" ו"מה", מילות שאלה פשוטות לכאורה, אינן אלא שמות מקודשים של האלוהות עצמה, כאשר "מי" היא כינוי למפגש של האדם עם האלוהים, כאשר הוא מפשפש בנבכי תודעתו פנימה ושואל את עצמו "מי אני?" והשאלה "מה" היא כינוי למפגש של האדם עם האלוהים, כאשר הוא מתבונן החוצה אל העולם ושואל "מה יש סביבי?".

בחג החירות הזה אנו מוזמנים לעשות עבודה של שחרור ומעבר בין מצב של שעבוד למצב של גאולה, לכן עלינו לשאול את עצמנו לקראת חג האביב, האם אנחנו באמת חופשיים. ובכלל, מי מאתנו באמת חופשי? החייל שאינו יכול להיכנס למועדון בסוף השבוע בגלל צבע עורו או צורת לבושו? האישה היושבת בספסל האחורי של אוטובוס ירושלמי, אחד מקווי ההפרדה? תושב הכפר הפלשתיני שאינו יכול להגיע לבוסתן הפרי של משפחתו? המתנחל שאינו יכול להרחיב את מרפסתו? תושב נתיב העשרה השולח את ילדיו לשחק בגינה ומסתכל בחשש אל השמיים? מי מאתנו באמת חופשי?

מי מאתנו חופשי לנשום אוויר נקי? לחיות את חייו ללא חשש מאלימות? בבית, בבית-הספר, ברחוב, בכביש? למי יש מספיק זמן חופשי כדי לבלותו בחיק משפחה וידידים, או סתם כדי לקרוא ספר טוב, או לצפות בסרט אהוב, או ללכת לאימון בחדר הכושר? מי מאתנו חופשי לחיות את חייו כפי שרצה, להגשים חלומות ישנים, ללמוד, להתפתח, לגדול? מי חופשי לצייר וליצור לעצמו עתיד, ומי רק חי חיים של הווה שבו נאבקים להחזיק את הראש מעל המים? מי מאתנו באמת חופשי?

לעשות סדר בראש

איך מודדים חופש? כיצד מכמתים חירות? יש אנשים שמודדים חירות בכסף, לאחרים חירות היא קודם כל סוגיה רגשית. יש אנשים שבשבילם חירות אינטלקטואלית היא הכל, וכאלה שבשבילם חירות היא מאבק בסיסי לנגישות, ליכולת תנועה ותזוזה. כל אחד מאתנו ומדד החירות שלו. החירות היא משאב יקר וחמקמק. יש פעמים שאנחנו מקבלים את החירות שניתנה לנו כמובן מאליו, ואז אנחנו עלולים לאבד אותה. יש פעמים שאנחנו חסרים את האומץ כדי להצביע על התחומים והחיים שלנו שבהם עדיין איננו חופשיים. לא תמיד יש לנו את היכולת להודות בהתמכרויות שלנו, בחולשות שלנו ובדברים שמשעבדים אותנו בחיים. ולפעמים, קשה לנו להכיר בכך שלפעמים, אפילו מהכוונות הכי מוצדקות וטובות, אנחנו הם אלה שגורמים לשעבודו של האחר.

לעתים, אנחנו מעדיפים להיות משועבדים למישהו, מאשר לקחת אחריות על החיים שלנו. אנחנו פשוט לא רוצים חופש, ולא רק משום שמחירו יקר מידי וכי הוא קשה להשגה, אלא בגלל שאנחנו בעצם חוששים מהרגע הזה שבו באמת נצא לחופשי. הרגע הזה שבו נסתכל אחורה וניווכח שהמצרי ששיעבד אותנו באמת ובתמים טבע בים, ושאנחנו באמת חופשיים. יכול להיות שבאותו רגע נגלה שחלק גדול מהתפישה העצמית שלנו, מהזהות שלנו, תלויה במאבק באותם כוחות משעבדים. אולי אנחנו חוששים, שאם באמת ובתמים נשתחרר מהכוחות שכנגדם אנחנו נאבקים, לא נדע מה לעשות עם עצמנו.

שאלות על חירות ועל חופש, בתוכנו ומסביבנו, מעלות שאלות נוספות. שאלות של זהות, שאלות של משמעות, שאלות לגבי הכוחות והרצונות שמניעים את חיינו ושמפעילים אותנו. בחג החירות הוא חג הפסח, אנחנו מוזמנים לשתף את משפחתנו, את יקירנו ואת חברנו בשאלות האלו העולות בתוכנו בעיקר, סביב שולחן הסדר. כך נוכל לנוע ביחד אל אביב נעים, מודע, וחופשי מעט יותר.