אושר, כושר ומה שביניהם - חלק ב’

None

מהות החיים

|

13.04.11 10:06

 
תזכורת מחלק א’: שמי לימור דהאן. אני נושקת לעשור הרביעי של חיי ומוכרת לכמה מכם כשדרנית רדיו, אשת תוכן ומרצה לתקשורת. חיה בתל אביב. באמצע של האמצע. כיום אני גם מאמנת כושר גופני. עובדת במכון כושר, מעבירה אימונים אישיים באופן פרטי ומובילה קבוצות נשים בקונסטלציות שונות למטרת שידרוג מצבן הגופני.

תגלית: יש לי שרירי רגליים
 
רבים מכם ודאי שואלים את עצמם איפה כל זה השתנה. ובכן, לא היה לי רגע מפנה. לא שידוע לי, בכל אופן. זה היה תהליך. יום אחד, ברגע של השראה, הפסקתי לעשן. רק סיגריות... מהפחד להשמין החלטתי להתחיל לצעוד יותר ברגל. במקום להזיז את הרכב או לקחת מונית למרפאה, לסופרמרקט, לקצה השני של הרחוב או לכל מקום אחר שהמרחק מהבית אליו קטן מחצי קילומטר, החלטתי להזיז את שתי הרגליים. או אז קרה פלא: אחרי חודשיים כאלה ירדתי כמה קילוגרמים, הרגליים הפסיקו לרעוד בכל צעד והתחלתי להאמין שהשריר הזה שאומרים שיש לי ברגליים אכן קיים.
מבסוטה מהתוצאה, הרחבתי את היקף הצעידה והחלטתי שאני חוזרת מהעבודה כל יום ברגל - מרחק של כחצי שעה. נהניתי מזה, וניצלתי את הזמן הזה כדי להיות עם עצמי בסבבה ולחשוב. זו הפכה להיות מעין חלקת האלוהים שלי עם עצמי. בסתיו, כשמזג האוויר התחיל לפרגן, הרחבתי את מסלול הצעידה וגיליתי את פארק הירקון. אפילו נרשמתי לסדנת הרזייה קבוצתית, מה שעזר לי להשיל עוד כמה קילוגרמים.
יום אחד, בעודי צועדת בפארק, נזכרתי שהפעם האחרונה שרצתי הייתה בכיתה ב’ (מקצה 60 מטרים שהסתיים בסדק ביד שמאל), והחלטתי שהפארק ריק מספיק, כך שאיש לא ילגלג על שומניי הקופצים. בהתחלה רצתי 5 דקות. להפתעתי, לא קיללתי את העולם ולא רציתי למות בקפיצה לירקון. אחרי שבועיים כבר רצתי 10 דקות, ואחרי ארבעה חודשים מצאתי את עצמי רצה חצי שעה. בלי לשים לב, התמכרתי. אה - וירדתי עוד במשקל. הרגליים שלי הרגישו כמו בטון, התחת עלה למעלה והתכווץ, הסנטר הכפול ופרצוף השמן נעלמו, הבטן ירדה ובאופן כללי - קלטתי שאני נראית צעירה מגילי בכ-10 שנים
.

ספורט = הקרבה!

 

ריצה של שעה, שלוש פעמים בשבוע דורשת הכנה מסוימת, בעיקר זמן ותזמון. כשהתחלתי לרוץ, לכאורה לא היה לי ממש זמן. עבדתי כמנהלת תוכניות ברדיו תל אביב + תוכנית יומית שהגשתי + ניהול המכללה של הרדיו + הרצאות במכללה של הרדיו + הרצאות במכללה למנהל + חיים אישיים + מעט מדי שעות שינה וחוסר זמן כדי להקדיש לתפריט מאוזן ולהכנתו. נלחמתי עם עצמי בשיניים שלא להתפתות לשטן שישנה את סדרי העדיפויות שלי. עשיתי הכול כדי לא להזניח את הכושר.
פעם בשבוע , ב-7 בבוקר שיחקתי טניס, ב-8 התקלחתי במרכז הטניס, ב-8 וחצי הייתי ברדיו. בשאר הימים, על בסיס קבוע, לקחתי אתי בתיק (שיצא שוב מהארון) את הפאוץ’ ממקודם, מגבונים לחים, דיאודורנט, בגדי ריצה, נעלי ריצה וגומי לשיער. לקראת סוף יום העבודה, ולעתים אף קודם, אמרתי לכולם "צ’או" ויצאתי לרוץ בפארק. אחר כך חזרתי בג’יפתי לרדיו, דפקתי מקלחת צרפתית, הזהרתי את כולם שלא יתקרבו אליי כי תיתכן צחנה ופשוט לא דפקתי חשבון לאף אחד. הריצה הייתה יותר חשובה. בימים שבהם גם הרציתי במכללה למנהל צעדתי שעה וחצי מהמכללה, שממוקמת בצפון של הצפון של תל אביב, עד הבית בלב העיר.
האכילה, אפעס, לא הייתה אז מוקפדת, אבל התמדתי עם הפעילות הספורטיבית. אמרתי לעצמי שגם אם אשמין שוב, לפחות אהיה מספיק בכושר, אגיע לשלווה ואוכל להמשיך להשיל את הקילוגרמים ביעילות.
אז אמנם עליתי במשקל, אבל קצת. הספורט שמר עליי. מסת השריר וחילוף החומרים שלי עלו, כך שגם במנוחה, "שריפת הקלוריות" שלי הייתה מוגברת והגוף שלי השתמש במזון שנכנס לתוכי יותר ביעילות. בזכות ההתמדה בפעילות הצלחתי לשמור על משקל תקין. בעיית הכולסטרול שלי נמוגה מזמן, ומסוכרת כבר לא חששתי (למרות ההיסטוריה המשפחתית, שמציבה אותי בקבוצת סיכון). דופק
הלב שלי במנוחה הוא כשל אצנית מן המניין. אני מלאת אנרגייה כבר שנים. הפכתי מטיפוס מנומנם לחיה עירנית ותוססת.
 

רק התמדה תביא תוצאות


כשעזבתי את הרדיו, מיסדתי את הקשר עם הספורט ונרשמתי לקורס מדריכי חדר כושר. זה עניין אותי. אחת לכמה שנים, המוח שלי חייב ללמוד משהו חדש בפורמט של קורס. גם ידעתי שאם אעסוק בזה, אפילו כתחביב, אהיה חייבת לעסוק בספורט נון סטופ. רציתי גם להעביר את המסר הלאה, בפרט לנשים שנמצאות במקום דומה לזה שבו הייתי 20 שנה מחיי.
אני מאמנת כושר גופני. קטע... אני ממש אוהבת את זה ועושה זאת בתחושת שליחות. אני לא מדריכת כושר שנולדה כוסית עם מינימום תיאבון או גבולות תזונה ברורים. יש לי הפרעת אכילה ואני נלחמת כל יום עם עצמי. אבל המסר שלי ברור: התמדה . אני מודה: כשכתבתי את השורות האלה, אכלתי יותר מדי, אף על פי שנשבעתי לעצמי שעד הערב אני אוכלת רק ירקות. אבל אני גם יודעת שמחר או מחרתיים אני ארוץ, או לפחות אלך שעתיים, וגם האוכל שלי יהיה מאוזן. אני לא מוותרת לעצמי ולשדים שלי. הם כאן והם רוצים לנצח. אבל גם אני.
ברגע של חולשה, אני מביטה בתמונה שלי מגיל 21 ומיד אחר כך בתמונה שלי מהיום ומבינה שלמרות השאיפה להוריד עוד 5 קילו, ידי על העליונה. נכון שהמציאות והחיים המשתנים לא מאפשרים לנהל את החתירה למטרה כפי שאנחנו רוצים. עם זאת, העולם אינו צבוע בשחור או לבן ומכאן, לא קיימת האופציה להרים ידיים ולבחור בצבע שחור. גם אם הוא מרזה.

 

אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד