ביבי יסתדר לבד, תודה שניסית לעזור

זוג חברים נפגשו והחלו לדבר על עניינים שבינו לבינה. אצלנו בבית, אמר האחד, אין ויכוחים. שום ויכוחים? איך? נדהם חברו. אצלנו יש חלוקת אחריות, הסביר הראשון. אני מחליט על הדברים הגדולים, ואשתי - על הדברים הקטנים. ומה זה בדיוק הדברים הקטנים? שאל חברו. אשתי, הסביר הראשון, מחליטה באיזו אבקת כביסה נשתמש, באיזה צבע יהיו הספות, מה נאכל, מה נשתה, איך נתלבש, לאיזה סרט נלך, לאן נצא לחופשה, איפה נגור, כמה ילדים יהיו לנו, מה נעשה בפנסיה – הדברים הקטנים. אבל אני, אני מחליט בשאלות הגדולות: ליגת האלופות, מצב המשק, מחיר השלום עם שכנינו, התחממות גלובאלית, עתיד האנושות. כאלה.

בניגוד ל"הרמוניה" של הזוג מהסיפור, ב"בית" האישי והפנימי של כל אחד מאיתנו, החלוקה בין "שאלות קטנות" ו"שאלות גדולות" איננה תמיד ברורה. מצד אחד, מהם החיים, אם לא אינספור רגעים קטנים, מעשים קטנים והחלטות קטנות. מצד שני, מהם הרגעים הקטנים האלה אם לא חלקים מסיפור גדול? מה יוצר את מה? האם הרגעים הקטנים הם אלו היוצרים את הסיפור הגדול של החיים, או שאולי הסיפור הגדול הוא שמגדיר ומכוון את מה שקורה לנו בכל רגע ורגע?

בכל הנוגע ל"מצב" החברתי / כלכלי / פוליטי בו אנו נתונים, אנחנו נוטים להעביר את האחריות אל המנהיגים, אל התקשורת, אל אוייב כזה או אחר, או אל כל דבר חיצוני שאינו אנחנו. בעידן הנוכחי, שבו אנו מוצפים במידע ובפרסומות גלויות וסמויות לאינספור דברים, החל ממוצרים וכלה באג’נדות סמויות, אינטרסים ואידיאולוגיות, קל מאד לשכוח שבכל רגע נתון, הבחירה בידינו. כדאי לזכור, למשל, שאף אחד לא מכריח אותנו לקרוא עיתון, או לשלם על מנוי חודשי לטלוויזיה.

ובכל זאת, משום מה, יש לנו לפעמים נטייה להתעלם ממה שקורה לנו בהווה, מה"שאלות הקטנות", ולברוח לעיסוק אובססיבי ב"שאלות הגדולות", בעניינים שבהם אין לנו למעשה כל שליטה, ולסוגיות שבהן לאמיתו של דבר אין לנו כל השפעה. כפי שניסח זאת הזמר בוב מארלי: “You’re running and you’re running away, but you can’t run away from yourself". ובמילים אחרות: למרות נסיונותנו הנואשים לברוח מהמציאות הפשוטה של חיינו, אין מנוס: החיים יחזירו אותנו פעם אחר פעם למפגש עם מי ועם מה שאנחנו, לרגעים הקטנים שלנו ולבחירות הקטנות שאנחנו עושים בכל רגע ורגע.

מסורת הסוד היהודית-קבלית מלמדת אותנו שלפעמים הדת, ואפילו אלוהים, יכולים לשמש כסוג של בריחה. הכוונה היא לסוג אלוהות שאת קיומה אנחנו מדמיינים רחוק רחוק מאיתנו. כך אנחנו מרחיקים את שורש הבעיה מעצמנו, מסירים אחריות, ושוב יש לנו את מי להאשים וממי לצפות לישועה. סוג כזה של דת, של רוחניות ושל אלוהות מצפה ש"אלוהים יעזור" מבלי שאנחנו ננסה לעזור לעצמנו.

אבל מסורת הסוד היהודית-קבלית מלמדת אותנו על סוג אחר לגמרי של אלוהות: אלוהים שמתגלה בתוכנו. אלוהים שבפני עצמו הוא אמנם כל יכול, אבל בעולם הזה הוא גם תלוי בנו, בני האדם, במעשינו ובהחלטותינו בכל רגע ורגע על מנת שכוחו האוהב יוכל להתגלות בעולם.

מדוע אנחנו נוטים לברוח מהכאן והעכשיו? מדוע אנחנו ממציאים לעצמנו אלוהים שמימי ומרוחק, במקום לחפש ולמצוא את הכוח האלוהי הבורא והיוצר המתגלה מתוכנו? מדוע אנו עוסקים בעניינים שברומו של עולם כאשר קרוב אלינו ובתוכנו יש דברים בוערים ושאלות בלתי פתורות?

כמו האיש מהסיפור, הבריחה אל ה"שאלות הגדולות" נותנת לנו אשליה של שליטה ושל כוח, וגורמת לנו להרגשה (שיקרית) של חשיבות. אבל, כמו בסיפור, כשאנחנו בוחרים לברוח ולהתעסק בענייינים שברומו של עולם אנחנו מפקירים את המרחב הפרטי שלנו, את גורלנו ואת חיינו בידי אחרים.

אגדה ארמנית עתיקה מספרת על איכר זקן ולו שדה רחב ידיים, אותו עיבד כל ימיו. משהזדקן ונחלש, השדה נזנח. ממיטת חוליו קרא הזקן לבנו הצעיר והטיל עליו את מלאכת שיקום השדה. כשהגיע לשם הבן למחרת חשכו עיניו: במשך השנים התמלא השדה בקוצים ובאשפה. גדר האבנים שהקיפה אותו נותצה ופוזרה לכל עבר.

הביט הצעיר באדמה החרוכה, הבין את גודל המלאכה, ונמלא יאוש. בייאושו, הוא נשכב תחת עץ ולא עשה דבר. וכך, יום אחר יום, הגיע הבן לשדה, נמלא יאוש למראהו ולא עשה דבר.

לאחר ימים רבים של יאוש, השיא לו אביו עצה: קח את המעדר, ונקה בכל יום רק ריבוע אחד קטן, לא יותר. וכך עשה הבן. בכל יום היה מגיע אל השדה, ומנקה ריבוע אדמה אחד קטן. עם הזמן, הסכין גופו לעבודת האדמה, ובלי משים הוא החל לנכש ריבועים גדולים יותר ויותר. לא עברו ימים רבים, והשדה כולו היה נקי, מעובד ופורח.

כדי לשנות ולהשפיע בגדול, אפשר להתחיל בקטן ולנקות כל יום ריבוע אחד. בשלב הראשון - בתוכנו. אחר-כך בסביבתנו הקרובה. עם הזמן אולי נגלה, שהתשובות הקטנות לשאלות הקטנות מקרינות גם על השאלות הגדולות, ושבחלקת האדמה הקטנה שאותה עיבדנו צמח עץ עבות, שמפירותיו נהנים רבים.