רם גלבוע
אני אוהב את בלוז, הכלב שלי. הוא אידיוט שמן, אבל אני אוהב אותו. אין לי ברירה. הוא היה איתי שם בכל הרגעים הקשים. אני יודע את זה בוודאות כי הוא יצר את רובם. כרגע, אני זוכר במפורש פעם אחת לפני שבע שנים כשחזרתי באמצע הלילה לדירה שלי. הייתי שיכור, אז החלטתי לקחת את בלוז לפינה הזאת בחנייה שלהבניין שאני לוקח אותו אליה כשאין לי כוח ממש לטייל. מבחינת בלוז זה עובד טוב, כי הוא בולדוג שמן ועצלן והוא בעיקרון נגד ללכת. נכון יש את כל הסיפורים האלה על הכלבים שמצאו את דרכם הביתה חמש שנים אחרי שברחו? אז אם בלוז יברח, במשך חמש שנים הוא יצליח אולי להגיע לבית ממול.
טוב, ככל שאני חושב על זה, אני לא בטוח שזה סיפור טוב לפתוח בו. זאת אומרת, לא הייתי רוצה שתכירו את בלוז דרך זה שפעם, כשהייתי שיכור, הורדתי אותו לפינה מתחת לבית שלי, והוא דידה די מהר יחסית לעצמו לזולה של איזה נרקומן ואכל את השלשול הטרי שלו. אבל מה לעשות שהוא עשה את זה. ככה הוא. הוא אידיוט.
הבולדוגים האנגליים, ככלל, הם לא אינטליגנטיים, אבל זאת לא אשמתם. תחילת דרכם בעולם הייתה בעבודה שלא דרשה תואר, וגם אז נדרשו להם עוד כשש מאות שנות אבולוציה לפני שהפכו לחיה המיותרת שהם היום. זאת שתוקעת את הראש שלה בדלת המקרר שלי, פעם אחר פעם, כמו איל מנגח עם פחות שכל.
כמו האיל המנגח, גם השורשים של הבולדוג האנגלי הם רומאיים. במהלך הכיבוש הרומי של אנגליה – תהנהנו עם הראש ותעשו כאילו – הרומאים הביאו איתם את כלבי המסטיף שלהם בשביל לתקוף את סוסי פרשי האויב באופן שממש איננו מתאים לצפיית ילדים. למי שלא יודע איך נראה כלב מסטיף: הוא נראה גדול.
בכל מקרה, יותר מאלף שנה מאוחר יותר הרומאים כבר לא היו בסביבה, אבל המסטיפים, שמכניסים להריון מסטיפית בזמן שרומאי רק מסיים להזמין את האספרסו שלו, היו והרבה. אם אתה לא רומאי אין לך הרבה מה לעשות עם מסטיפים, אז התושבים הבריטים פחות או יותר המציאו בשבילם ספורט חדש: "עצבון שוורים" (בחיי: Bull Baiting). בספורט המעודן והמתוחכם הזה, של האדם החושב, נדרש כלב להיתלות לשור על האף עד שהשור מצליח להעיף אותו משם. אם אתם מכירים כלבים, אתם יודעים שהקטע איתם הוא שהם יודעים להיתלות רק בדרך אחת, עם השיניים.
לפחות אין הרבה תהיות בקרב היסטוריונים לגבי מקור השם של הספורט.
למסטיפים יש יתרונות בסיסיים בענף הזה על שי-טסו, למשל*: רוב הכלבים צריכים לפתוח את הפה בשביל לנשום, אבל מסטיפים, עם הלסתות הפחוסות שלהם, יכולים להמשיך לנשוך ולנשום דרך האף. חוץ מזה, הפר ידרוך על השי-טסו. אבל עם התפתחות הספורט – הוסיפו שופט רביעי ואישרו שימוש בשידורים חוזרים באירועים מיוחדים – המגדלים התחילו להעדיף מסטיפים מסויימים ומתאימים במיוחד.
בהתחלה הם הלכו על הנמוכים יותר, כאלה שיכולים להתפרץ מתחת לקרניים של השור. לא עבר הרבה זמן, ובעלי השוורים שהבינו את הקטע לא ששו להעמיד את הבהמות שלהם מול מסטיפים משופרים עם תסביך נפוליאון. אז עלתה הדרישה לכלבים בעלי שיניים קטנות – כאלה שייתפסו על השור אבל לא יהרגו אותו בקרב אחד. לאט לאט התחילו לקרוא למסטיפים הנמוכים, המכוערים וזקוקי האורתודנט האלה בולדוגים.
איך הם גרמו להם לאהוב וודקה רד בול אני לא מצליח להבין. אה כן, בלוז שתה פעם וודקה רד בול וחזר לבקש עוד, שזה מגעיל אפילו בשביל בני אדם. זה היה בטעות, כי אני לא עד כדי כך חרא, וזה לא כזה סיפור, כי בלוז עושה את זה עם כל אוכל וחרא של נרקומן שרק תצליחו לחשוב עליו. בלוז, בתור בולדוג אנגלי גאה, מקדיש את חייו לבחינה של מה אפשר או אי אפשר לאכול, ואני חושש שהוא מגלה שיש הרבה יותר בקטגוריה הראשונה מאשר השנייה. פעם, בחיי, הוא אכל לפת שלמה, או שלם, לא יודע. אחרי תקרית הנרקומן, לאחר שבמשך שעה בהיתי בו דרך עיניים דומעות עד שהצלחתי לגרום לעצמי לעשות משהו לגבי זה, שטפתי לו את הפה עם כל מי פה ומשחת שיניים שהיו לי.
הבן זונה, אני די בטוח, אכל את זה ונהנה.
כשהוציאו את עצבון השוורים מהחוק באנגליה, לפני בערך 180 שנה, הוצא גם הבולדוג מחוץ לחוק. כמה חבר'ה שאהבו את הצורה שלו – ואני פשוט בטוח שאלה היו כמה חבר'ה, אין שום סיכוי שקבוצת אנשים שלא עונה לתואר "כמה חבר'ה" הייתה עושה את הדבר הזה – שיכנעו את השלטונות הויקטוריאניים לתת להם להמשיך לגדל בולדוגים. השלטונות הסכימו תחת התנאי הבא: שייבחרו להמשך קיום הגזע הבולדוגים הכי רגועים, עצלנים, ועייפים בסביבה, שלא יתקפו שום יצור שיש סיכוי, אפילו קטנטן, שאי פעם, מתישהו, קיים סיכוי תיאורטי שייתכן שהוא יביא להם אוכל. תריצו 150 דורות קדימה: תוצאה? בלוז.
אם אני נשמע קצת נוקשה כלפיו כשאני מתאר אותו עכשיו, זה רק בגלל שאת בחורה. גברים יודעים שזה שלבלוז אין תכונות חיוביות לא אומר שהוא לא החבר הכי טוב שאפשר לחשוב עליו: הוא מפליץ בקול רם, תוקע גרפסים בקול רם, ואפשר לקחת אותו בעגלה ממקום למקום לנוחיותך. זה אומר שבכל מקום שאתה מגיע אליו יש לך מישהו שבכל רגע נתון יכול לתקוע גרפס או להפליץ. זה שהוא אידיוט שמן שנופל מהספה כשהוא מנסה לטפס עליה? טוב, זה רק בונוס.
אז יש לי בקשה אחרונה, ואני הולך לצאת צבוע או מתנשא: אל תקחו בולדוג אנגלי. זה סיפור לטפל בו והוא צריך וטרינר צמוד והם נעלבים בקלות ופשוט עיזבו. אם אתם יכולים, קחו כלב מעורב. אז מה אם הוא מפליץ קצת פחות, מקסימום תיקחו שניים.
אה, ובולדוגים מצחיקים:

*יכול להיות שהמצאתי את זה